סוציולוגיזםם

פמיניזים- אפליה, אי שיוויון, מגדר ומין

"אישה אינה נולדת אישה אלא נעשית אישה" (סימון דה בובאר, המין השני) המושג מגדר מתייחס להבדלים בין נשים וגברים שמקורם חברתי, להבדיל מהבדלים שמקורם ביולוגי ועבורם אנו משתמשים במושג "מין". שלוש שאלות עיקריות: - כיצד נוצרות קטגוריות מגדריות וכיצד הן מקבלות ומשנות את משמעותן? (גישה הבנייתית). - כיצד הופכת אישה לאישה? - כיצד נוצר ומשועתק אי השוויון המגדרי? בסוציולוגיה בת זמננו יש ויכוחים גדולים האם ההבחנה בין מין ומגדר מועילה או מזיקה? האם צריך לשמר את האבחנה הזו? גישות פמיניסטיות - אי שוויון ואפליה מגדרית. בסוציולוגיה של המגדר בעצמה יש חלוקה אחרת לפרדיגמות מהחלוקה של הסוציולוגיה, זה קשור להתפתחות אופן החשיבה של הפמיניזם: הגישה הליברלית - הגישה הראשונה שהתפתח ברמה הפוליטית - גישה זו מדברת על שוויון הזדמנויות. הטענה המרכזית של הפמיניזם הליברלי היא שנשים הן כמו גברים, והן צריכות לקבל בדיוק את אותן הזדמנויות. אם יש מכשולים/עיוותים שמקשים על השתלבותן של נשים בחברה אז צריך להתגבר על הבעיות האלו ולהביא לשוויון הזדמנויות. מרגע שהמחסומים נעלמים, נשים וגברים צריכים להיאבק באותן דרכים ובאותו עולם - העולם עצמו בסדר צריך לשנות את מבנה ההזדמנויות של נשים. אחד הביטויים שמייצגים את הפרדיגמה הזו היא שנשים צריכות לעבוד ולטפל כמו גברים, חשבו שברגע שיסירו את המכשולים דבר לא יפריע להן להשתלב בעולם העבודה כמו גברים. שנות ה70. הגישה המרקסיסטית (או פמיניזם סוציאליסטי)-הבעלות על אמצעי ייצור שבידי הגברים משפיעה על כל יחסי הייצור, כולל היחסים במשפחה. אביה הרוחני הוא פרידריך אנגלס- אנגלס טען שמקורו של אי השוויון המגדרי הוא בבעלות על אמצעי ייצור. באירופה בעבר לא היה לנשים זכות על רכוש, לא הייתה להן זכות לירושה של אביהן וזה משפיע על כל יחסי הייצור, (יחסי ייצור אצל מרקס ואנגלס הם כל היחסים החברתיים, הם מעצבים את כל היחסים החברתיים) ולכן גם יחסים משפחתיים כמו יחסי נישואין הם בעלי אופי אי שוויון חברתי. הגישה הזו מתמקדת בהיבטים המטריאליסטים - הרבה מאוד מהמחקר בהקשר הזה נעשה על האופן שבו שליטה ואמצעי ייצור משפיע על יחסים מגדריים הן ברמה הזוגית האינדיבדואלית והן ברמה הציבורית. הגישה הרדיקלית - לפי הפמיניזם הרדיקלי יש הבדלים מובהקים בין נשים לגברים אבל הם לא צריכים להיות מתורגמים לאי שוויון ולהיררכיה חברתית. היא אומרת שהמצב הליברלי מיצה את עצמו, ההיבטים הרדיקלים שלה הם בכך שהיא אינה מקבלת את הסדר החברתי אלא היא מבקשת לפרק ולאתגר את הסדר החברתי. בגישה זו אנחנו מודדים את החשיבות בצורות אחרות מכסף (להבדיל מהמרקסיסטים). הגישה הקונפליקטואלית מערערת על ההבחנה בין הספרה הפרטית לספרה הציבורית - לפני המהפכה התעשייתית לא הייתה חלוקת עבודה מאוד נוקשה בין נשים וגברים, והמהפכה התעשייתית יוצרת בתהליך ארוך שנים הבדל בין הספרה הציבורית לפרטית. הספרה הציבורית כוללת יותר גברים והספרה הפרטית (הבית והמשפחה) הופכת ליותר נשית. הבעיה היא לא עם החלוקה עצמה אלא הבעיה היא עם העובדה שיש היררכיה, ההישגים בספרה הציבורית נחשבים יותר מהישגים בספרה הפרטית. הגישה הליברלית אמרה שהנשים צריכות להשתלב בספרה הציבורית, ההפרדה בין הספרות נשארת כמו שהיא אך הנשים צריכות למצוא את מקומן השווה בספרה הציבורית. הגישה הרדיקלית רוצה למוטט את ההבחנה בין הספרה הפרטית לציבורית, מצד אחד הפרטי הוא הפוליטי (זה מה שמצדיק את התערבות המדינה בספרה הפרטית, למשל איסור על גברים לאלימות במשפחה), אבל הדרישה הגדולה יותר היא לאתגר את ההיררכיה בין שתי הספרות ולהפסיק לראות בספרה הציבורית כמקום חשוב יותר מהספרה הפרטית. בשיעור שעבר דיברנו על נקודת המבט של הגישה היותר ליברלית על אותם חסמים שמונעים מנשים להתקדם בכוח העבודה. הפליית נשים בכוח העבודה: סגרגציה של עיסוקים, הבדלים בשכר ובקידום. הגישה הרדיקלית אבחנה בין ספרה פרטית וספרה ציבורית אבחנה בין מין ומגדר ודיון בנשיות וגבריות במקום בנשים וגברים - הגישה הזו נמצאת יותר בתיאום עם גישות סטרוקטוביסטיות - השאלה שהיא תשאל היא כיצד נוצרת הקטגוריה החברתית של נשיות? וכיצד היא מקבלת את משמעויותיה החברתיות? הגדרת נשיות משתנה לאורך זמן. הנסיון הוא להתרחק מלחייב נשים וגברים להתנהג במסגרת המגבלות שמטילים עליהם תפקידי המין המסורתיים, ולדון יותר ב "מהי נשיות וגבריות וכיצד אנחנו מתייחסים אליהם". באטלר: מיניות כביצוע חברתי (פרפורמנס) - המקרה של הדראג קווינס - באה מנק' מבט מאוד רדיקלית שמערערת לחלוטין על הקשר בין מין ומגדר. כדי לחדד את החשיבות של הקטגוריה התרבותית של נשיות ושל גבריות היא מסתכלת על אותה קבוצה שבה המין והמגדר נפרדים - הדראג קווינס - היא מדברת על נשיות וגבריות כמשהו של הופעה (כמו גופמן) זהו סוג של הופעה שאנחנו מפתחים, אנחנו בעצם מציגים סוג של דמות. כאשר הדראג קווינס מופיעים כנשים הם לובשים סוג של נשיות מאוד מוקצנת, באטלר טוענת שתי טענות שממשיכות - התופעה של הדראג קווינס שכולנו יודעים שאלו גברים שמופיעים כנשים מערערת על הקשר שבין המין והמגדר והם עושים זאת בהצלחה, אין קשר הכרחי בין ההיבטים הפיזיים לבין ההופעה. יש רפרטואר כמה שנחשב כהתנהגות גברית או נשית, הם יכולים להציג את הרפרטואר הזה מבלי קשר למין שלהם. אבל כאשר הדראג קווינס מתלבשים כנשים ולוקחים את הרפרטואר הקיצוני של נשים הם בעצם משעתקים תפיסה מאוד מוקצנת של מהי נשיות, או מהי גבריות, ולכן זה חוזר ומחדד (מבנה) עבורנו את התפיסה המובחנת של נשיות וגבריות ומקבל אותה במקום לערער עליה. חידוד ההבנה של נשיות וגבריות כפרקטיות חברתיות תרבותיות/ ביולוגיות אבל מצד שני זה חוזר ומשעתק את חלוקת העבודה.

הרברט מיד

הרברט מיד מנסה להסביר כיצד אנו הופכים לקונפורמיים, מה יוצר את ההיבט החברתי של האדם, מדוע אנשים פועלים לפי הגדרת המצב שהם מבינים, המציאות היא אינטר סובייקטיבית, מיד יוצא מפרדיגמת ההבניה החברתית של המציאות, המציאות נוצרת במפגש בין אנשים ואינה נכפית עליהם. במאמר של מיד ניתן לראות צורת חשיבה והשפעות פונקציונאליות, רעיון החברה כאורגניזם מופיע אצלו רבות, תפיסתו לחברה היא שכולם פועלים יחד למען מטרה משותפת. מבנה האישיות - מיד יוצא מההנחה שקיים מימד חברתי לאנושיות, לאישיות שלושה חלקים - I - הדבר האנושי, הבסיסי, ספונטאני אינסטינקטיבי וחופשי, אלו הם הדברים הטבעיים, הם פנימיים ונולדנו איתם, אנו מודעים לחלק זה באישיות שלנו רק בזמן עבר, אין מודעות אליו כל הזמן. Me - מה רוצים ממני, האני החברתי. זהו מערך מאורגן של עמדות האחר אשר אותו אנו מפנימים, זהו החלק החיצוני, הביטוי של השפעות החברה עלינו. אנחנו מציגים תפקידים שהפנמנו מהחברה. פעולות האדם מושפעות מהקשר שבין הI ל Me, ה Me מספק לאדם את הדרכים הקונפורמיות המקובלות והI מספק את החלק המשוחרר מהשתלטות החברה עליי. Self - עצמי, תוצאת האינטראקציה בין שני החלקים האחרים של האישיות, העצמי מבטא מודעות עצמית, מודעות הן התחושות הפיזיות שלנו, לחוש בכאב, הנאה וכו'. מודעות עצמית היא היכולת לחשוב על זה, רפלקסיביות - היכולת לחשוב על החשיבה שלי, לנתח את עצמי. מודעות עצמית - היכולת להתייחס אל עצמי כאובייקט, לקיחת עמדות האחרים ביחס לעצמנו ולאחרים, לאנשים שונים יש רמות שונות של מודעות עצמית. התפתחות האישיות - (מתייחס לילדים בגילאים 0-5) חיקוי - שלב ראשוני, הילד מחקה תנועות של אחרים Play - הבסיס למודעות עצמית, הילד מפנים את תפקידיהם של האחרים המשמעותיים (האנשים שבסביבתו של הילד) שלו, דרך משחק התפקידים הוא לומד מהו התפקיד ומפנים את דמותם של האחרים המשמעותיים. במשחק התפקידים הילד מתחיל להיות אובייקט לעצמו והוא שופט את עצמו כפי שהאחר המשמעותי שלו היה שופט אותו.התפתחות ה Me מתחילה בשלב זה, אין כללים ואין חוקים, אין אישיות קוהרנטית, עקבית, בכל פעם הילד נמצא בתפקיד אחר. Game - בשלב זה מתקבלים מכלול חוקים, הילד מבין את המשחק כולו ולא רק את התפקיד שלו, זו ההבנה כיצד התפקיד שלי צריך לבוא באינטראקציה עם אחרים. האחר המוכלל - קבלת הערכים והנורמות של החברה, איך החברה פועלת. מיד מפתח את מושג הקהילה אליה אני משתייך, אנחנו מקבלים את הערכים והנורמות המקובלים בחברה ופועלים על פי הם, כך אנו מתחילים לפתח self, בשלב זה הילד מתחיל לחשוב על הערכים הללו כשלנו. האחר המוכלל הוא דרכה של הקהילה להיכנס לנו לראש, לדוג' דרך ספרי ילדים, מערכת החינוך וכו'. ישנן שתי קבוצות בתוך ה game אליהן אפשר להשתייך - קונקרטיות - קבוצה שאני בקשר קרוב עם חבריה, משפחה, חברים קרובים וכו' אבסטרקטיות - קבוצה גדולה יותר, החברות בקבוצה זו מאפשרת כניסה ליחסים חברתיים ברורים עם מספר גדול של אנשים, עם ישראל, חילוניים, חיילים וכו'. לפי מיד אחד המנגנונים היוצר את הקבוצות הוא שפה, היא מחייבת את לקיחת עמדות האחר ומאפשרת דיאלוג פנימי וחיצוני, עצם הדיבור זה עם זה משמעותו שכולנו מבינים אחד את השני על מנת שלסמלים בשפה תהיה משמעות מסוימת כולנו צריכים להבין אותה. מטרת התהליכים היא להראות כיצד נוצרת קונפורמיות, חיברות, הפנמת ערכי הקבוצה ושימוש בהם בכדי להבין את העולם ולפעול בתוכו. שינוי חברתי - מיד מדבר על כך שערכי הקהילה יכולים להשתנות, קיים דיאלוג בין היחיד לקבוצה, אנשים בעלי מודעות עצמית גבוהה (self מפותח) יכולים להשפיע על החברה, היא לא סטטית, השינוי קיים אך דיי נדיר. ביקורת על מיג היחיד והחברה אינם שווי כוחות ומעשית הדיאלוג ביניהם אינו אפשרי, מיד מקבל את ערכי הקבוצה כנכונים, הטלת ספק בערכי הקבוצה היא לגיטימית ולא רק לאנשים בעלי self מפותח יכולים לערער עליהם, לכך מיד אינו נותן דגש.

סוציולוגיה ארגונית

התיאוריה של הסוציולוגיה הארגונית לא צמחה אינהרנטית מהסוציולוגיה. היא התפתחה והושפעה בין השאר מתיאוריות שונות בפסיכולוגיה בכלכלה ובמנה"ס. החלוקה המקובלת בסוציולוגיה של ארגונים פחות תואמת את דרך החשיבה הסוציולוגית וזה מתחלק לגישה רציונלית ששואבת מוובר - הגישה הרציונילית שמציבה במרכזה את הארגון הפורמלי שמגדיר מטרות מראש ובוחר את האמצעים הטובים ביותר להשגת המטרות האלו. ההתייחסות כאן היא לארגון, סטרוקטורה, חלוקת העבודה הרשמית, הג'ובים המשרות (ולא האנשים שממלאים את המשרות), החוקים והכללים הנוקשים של הארגון. לצד הגישה הרציונלית הזו צמחו הרבה גישות ביקורתיות, כמו הגישה החברתית/ פוליטית - שאומרת שבתוך המערכת הפורמלית הזו נוצרים גם מערכים בלתי פורמליים. נוצרים גם יחסים אנושיים, יש בה אינטרסים שהם לאו דווקא אינטרסים של הארגון עצמו. יש פוליטיקות פנים ארגוניות או תופעות אחרות של יחסי כוח בתוך החברה שלא הולכים לפי יחסי הכוח הבירוקרטיים שוובר מתאר. הגישה הזו שמה דגש על ההיבטים הבלתי פורמליים, והמבנה הבלתי פורמלי שנוצר בתוך המבנה הפורמלי. אלו שתי דרכי חשיבה שמתייחסות לארגון כמערכת סגורה. מאז שנות ה70 נוצרו גישות שמדברות על הארגון כחלק מסביבה ארגונית - אי אפשר להבין אותו כיחידה נפרדת, צריך לתפוס אותו כחלק מהחברה. צריך לתפוס אותו כסביבה פתוחה/ מערכת פתוחה. אחת הביקורות הבולטות שהתפתחו במסגרת הגישה הפתוחה נקראת הניאו מוסדית - גישה שמושפעת מאוד מגישות של הבנייה חברתית של המציאות (ברגר ולקמן) - היא אומרת שוובר אומר שהבירוקרטיה התפשטה מפני שהיא יעילה, בגלל שהיא יעילה ארגונים שרצו להשיג את מטרותיהם בצורה היעילה ביותר אימצו את המודל של הבירוקרטיה. העולם מלא בירוקרטיה וכשדימאגיו ופאוול אומרים שוובר מניח את ההנחה הזו של היעילות ולא בגלל שהיא אכן טובה, הם אומרים שצריך לעצור ולחשוב על המנגנונים שגורמים לבירוקרטיה להתפשט. המושג שהם מפתחים הוא מושג האיזו-מורפיזם (דמיון+צורה). וובר אומר שארגונים נעשים דומים זה לזה ע"י אימוץ אותו מודל בגלל שהם מתחרים אחד בשני והם רוצים לנצח, ועל כן כל אחד רוצה לאמץ את הדרך היעילה ביותר. הם אומרים שהבירוקרטיה לא מאומצת כי היא טובה יותר או יעילה יותר, אלא בגלל שהיא נתפסת ככזו. האיזו מורפיזם שהם קושרים לוובר הוא שהם אומרים שיש עוד מנגנונים חברתיים שמסבירים מדוע צורה ארגונית מופצת: איזומורפיזם תחרותי (משוייך לוובר) - מלבדו יש עוד שלושה סוגים שדימאגיו ופאוול מציינים: איזומורפיזם כפייתי - מצב שבו יש לנו הרבה ארגונים שכפופים לארגון אחד (לדוג' ארגונים שכפופים למדינה, או לבורסה) שיכול לכפות עליהם סטרוקטורה מסוימת, ולכן הם דומים אחד לשני. זה לא מפני שזה באמת יעיל, זה בגלל שהארגון שמעל כופה את זה על הארגון שמתחת. איזומופריזם נורמטיבי - איזומורפיזם שקשור לפרופסיונלי. לדוג' ארגון שיש בו הרבה סוציולוגים, כל הסוציולוגים למדו את אותו מבוא לסוציולוגיה, וכל אחד מביא את אותו ידע פרופסיונלי. הטענה: בארגונים עובדים פרופסיונלים, הם קיבלו את ההכשרה שלהם ביחד והם שייכים לארגונים מקצועיים זהים וקוראים אותה ספרות. לכן שהם מגיעים לארגונים השונים הם פועלים באותו אופן והארגונים שלהם עובדים לפיהם באותה צורה. איזומורפיזם חיקויי - הטענה הכללית של דימאגיו ופאוול היא שרציונליות לא אפשרית, כי רציונליות קובעת שאנחנו יודעים מה עובד. אך בעולם כל כך מורכב אנחנו לא יכולים לדעת באמת מה עבד ומה הצליח, קיימת אי וודאות גדולה לגבי "מה עובד"? אך כולנו צריכים להרגיש שאנחנו פועלים באותה רציונליות. אנחנו בוחרים להגיד לעצמנו שאנחנו עושים את הדבר הרציונלי ביותר ויש לנו הסבר למה בחרנו בדרך הזו ולא בדרך אחרת. ואז מה שאנחנו עושים זה איזומורפיזם חיקויי - אנחנו לוקחים דגם שהצליח ואנחנו לא יודעים אם הוא יצליח עבורנו, אבל הוא הצליח עבור אחרים ולכן יתכן שהוא יצליח גם לנו. {שוב אנחנו רואים את נושא הרציונליות אינסטרומנטלית -שוכחים לשאול שאלות על ערכים ומסתכלים על עלות ותועלת.} איזומורפיזם חיקויי הוא כאשר חברות מעתיקות מודלים שנתפסים כמוצלחים בחברות אחרות שהצליחו. הטענה של האיזומורפיזם החיקויי שונה מהתחרותי, וובר אומר שמאמצים מה שיעיל, איזומורפיזם חיקויי אומר שמאמצים את מה שנתפס כיעיך מה שעבר הבנייה חברתית של המציאות ונדמה לנו שהוא הצליח אצל אחרים. האיזומורפיזם הניאו מוסדיים הללו מעניינים אותנו בשלב המבוא כי הם סוג של ביקורת על התפיסה שלפיה ארגונים פועלים באופן רציונלי, או באופן יעיל. ארגונים כמערכות חברתיות פוליטיות - אל מול הגישה הרציונלית צומחת הגישה החברתית פוליטית. בתוך המערכות הפורמליות שמבקשות להיראות רציונליות צומחות גם מערכות לא רציונליות. כדי להבין את הדינמיקה הארגונית אנחנו צריכים לצד הדיון במבנה הפורמלי לנסות להבין גם את מערכת היחסים הבלתי פורמלית. דייוויד מקאניק - שנות ה 50, עבודה על זמנית - יחסי כוח בלתי פורמליים שנוצרים בארגונים פורמליים - הוא מדבר על מקור כוחם של שותפים זוטרים בארגון. הכוונה לפועלים ולאנשים שיאן להם כוח פורמלי. אצל וובר ובתפיסה הרציונלית של ארגונים וובר מתעניין בארגון כמערכת של כוח ושליטה, זו מערכת פורמלית של שליטה ווובר מניח שהכוח לא נמצא בידי האנשים אלא הוא צמוד למשרות - יש היררכיה של כוח שהיא היררכיה פורמלית - דיויד מקאניק אומר שבכל מערכת פורמלית של יחסי כוח נוצרת מערכת בלתי פורמלית של יחסי כוח, ובעוד במערכת פורמלית הכוח בא מחלוקת העבודה הפורמלית במערכת יחסי הכוח הבלתי פורמלית יש לה מקורות כוח אחרים. מקניק מחפש מקורות כוח אלטרנטיביים (כמו בבסיס צבאי, מפקד הבסיס תלוי בנהג ובטבח וכו') הכוח הבלתי פורמלי הוא כוח חשוב כי הוא מאפשר למי שאין לו כוח פורמלי לנהל מו"מ עם מי שיש לו כוח פורמלי. בשביל להבין תהליכים ארגוניים ודינמיקה של ארגון צריך להכיר לא רק את היחסים הפורמליים אלא גם את היחסים הבלתי פורמליים של הארגון.

מקס וובר ופעולה חברתית

וובר - פעולה חברתית: מקס וובר הוא מאבות הסוציולוגיה הפופולרי ביותר. התיאוריה של וובר זו תיאוריה שמציעה לנו מערכים אנליטיים מאוד יעילים לניתוח החברה, והיא לא תיאוריה שמתואמת לחברה ספציפית. מקס וובר - 1864-1920 - וובר למד משפטים. הדוקטורט שלו עסק בארגונים בימי הביניים. נשוי למריאן שניטגר, אחת הסוציולוגיות הפמיניסטיות הבולטות הראשונות. היה ממנסחי חוקת וימר, חוקה מאוד מאוד דמוקרטית (ועדיין בגלל חוסר ההגבלה שלה היא לא הגנה על הדמוקרטיה...) התוצאה של כך הייתה שהמפלגה הנציונל סוציאליסטית יכלה לגדול ולצמוח ולהרוס את הדמוקרטיה מבפנים. עסק בעצמו בניהול אדמיניסטרטיבי, בעיקר של בתי חולים. ספרו החשוב ביותר 'מגנוס אופוס' economy & society. וובר לא חיפש חוקי טבע, הוא חיפש כסוציולוג את המושג של "פעולה חברתית". פעולה חברתית - הגדרה פעולה חברתית היא פעולה המתרחשת מתוך מודעותו של היחיד לתביעות החברתיות והפרשנות שהוא נותן למציאות. - תרומתו הגדולה של וובר היא בדגש על הפרשנות. אנחנו לא יכולים לדעת מה האובייקט חושב. פעולה חברתית מתחוללת תמיד בצורה אינטרסובייקטיבית והיא אף פעם לא אינדיבידואלית, כמו כן היא תמיד מתווכת דרך פרשנות. וובר מציע לנו טיפולוגיות אנליטיות (טיפולוגיה type- תורת המיון של עצמים בתחום מסוים לפי טיפוסים), כשהוא מדבר על פעולה חברתית הוא מציע לנו סוג כזה של טיפולוגיה. סוגי הפעולה החברתית ע"פ וובר: פעולה אמוציונלית - פעולה שנגזרת מהרגש. למשל כאשר ישנה מנהיגות דתית שמעוררת תחושות של הזדהות תחושות של הנעה. פעולה מסורתית - פעולה לפי נורמה. כאשר אנחנו עושים מה שעשו לפנינו ומה שעושים בסביבה מבלי לחשוב על משמעות הדבר. לדוג' אנשים לפני הפרוטסטנטיות עשו מה שהוריהם עשו, ולא שאלו את עצמם שאלות לגבי התוצאות של דרך הפעולה המסוימת שלהם, הם לא בחרו סוג של פעולה בגלל שהיא תביא תוצאות טובות יותר אלא הם היו מחוברים לעבר ולא לעתיד. ההתפתחות של האתיקה הפרוטסטנטית מאוד חשובה מפני שהיא גרמה לאדם המודרני לכוון את הפעולה שלו לתוצאה העתידית. בנקודה זו וובר מבחין בין שני סוגי פעולה נוספים: פעולה רציונאלית של ערכים - כשלותר וקלווין מציעים את העקרונות של הפרוטסטניזם האדם הפרוטסטנטי יודע אם הוא "נבחר" לפי ההצלחה שלו בעולם הזה. כולנו רוצים לדעת שנבחרנו ולכן אנחנו צריכים להצליח אנחנו צריכים להציב מטרה. הצבת המטרה והחתירה להשגתה מתוך עקרונות זוהי לפי וובר רציונאליות של ערכים. מכוונת להשיג ערך שאנחנו מאמינים בו, ולא סתם מטרה פשוטה, והאמצעים שנבחרים אלו אמצעים שאנחנו שופטים אותם באופן מוסרי. האמצעים צריכים להתאים את עצמם לערכים שלנו. וובר אומר שנוצר לנו תהליך של מיסוד, הערכים הופכים לפחות חשובים וצומח סוג חדש של רציונליות, שמאפיינת את הרציונליות של העידן המודרני. והיא הרציונליות האינסטרומנטלית: פעולה רציונאלית של אמצעים ומטרות (אינסטרומנטליות) - רציונליות שלא קשורה יותר בערכים אלא מתמקדת בתחום הצר של מטרות ואמצעים. אנחנו לא שואלים יותר שאלות על מדוע בחרנו במטרה מסוימת, כל השאלות שלנו מופנות לבדיקה האם האמצעים שאנחנו בוחרים יבטיחו את השגת המטרה. זהו עולם הקשר בין אמצעים ומטרות והוא עולם הרבה יותר מוגבל. החברה המודרנית היא חברה שבה לא נעלמו צורות הפעולה האחרות והן עדיין משפיעות על חיינו באופן בולט, אך דרך הפעולה המקובלת והנורמטיבית שאנחנו מצופים לפעול לפיה ונחשבת לגיטימת בחברה שלנו היא דרך הפעולה האינסטרומנטלית. אנחנו שואלים שאלות לגבי האופן היעיל ביותר שאנחנו יכולים להשיג את המטרות האלה. הטענה של וובר באתיקה הפרוטסטנטית אומרת שנוצר 'כלוב ברזל' של הרציונליות: יש תהליך מיסוד - זהו תהליך שבו דברים שקורים, לפעמים בצורה רנדומלית, והם לא הדרך המקובלת לעשות דברים, לאט לאט בתוך התהליך הזה נוצרת דרך אחת מקובלת. התהליך הזה שבו דרך אחת הופכת לדרך הממוסדת נקרא תהליך המיסוד, יש הרבה דפוסי פעולה אפשריים ואחד מתוכם הופך להיות המרכזי והמקובל - המגבלות על הפעולה האנושית שצומחות מתוך הפעולה האנושית עצמה. בעוד בחברות מוקדמות יותר פעולה חברתית אמוציונלית ומסורתית היו בולטות ורווחות יותר, בעידן המודרני אנחנו פונים לכיוון פעולה רציונלית. אבל זו רציונליות אינסטרומנטלית, מנותקת מערכים. חזרה לביקורת המודרנית והסרת הקסם. מידת ההצלחה נמדדת במדדים חומריים, על אף שכל מאוויינו מסופקים אנחנו רוצים יותר, התרבות שלנו היא "לרצות יותר" האתיקה הפרוטסטנטית הולכת והופכת לתרבות. וובר עסוק בעבודתו במודרניות (כמו שאר אבות הסוציולוגיה בתחילת עידן המודרניות) מכיוון שנוצרת חברה מסוג חדש והם מנסים להבין אותה. החוקרים הפוסט-מודרנים מסכימים עם דעתו של וובר לגבי הדרת החברה המודרנית על חשיבה רציונלית, הצורך שלנו להסביר את ההחלטות שלנו באופן רציונלי הוא צורך מרכזי שמאפיין את העולם בין זמננו. התפיסה הבסיסית שוובר מקדם היא שהפעולה האנושית מוגבלת- המגבלות על הפעולה האנושית נוצרת מהפעולה האנושית עצמה, הפרשנות שאנחנו נותנים למגבלות שהחברה מטילה עלינו היא בעצם המרכיב הסטרוקטורלי של החברה. החיבור המאוד חשוב של וובר בעבודתו על הקפיטליזם והפרוטסטנטיות חושף בפנינו את העקרונות המרכזיים: היסטוריציזם - אנטי דטרמיניזם - עבודתו של וובר מאופיינת על כך, היא מאופיינת על הסתמכות על ההיסטוריה. וובר מאמץ נקודת מבט היסטורית הוא אוסף נתונים כאשר המחקר העיקרי שלו זהו מחקר שמשווה ומאפיין ציוויליזציות ולשם כך הוא נעזר במאפיינים ותהליכים היסטוריים של חברות. הוא שונה ממרקס כי הוא לא דטרמיניסטי. מרקס טוען שהוא יכול לצפות את הכיוון של ההתפתחות של ההיסטוריה כי הכיוון הזה הוא כיוון קבוע, בעוד שוובר טוען שזה לא כך. יש תהליך התפתחות היסטורית ואנחנו מההיסטוריה יכולים לראות את העולם אבל אנחנו לא יכולים לנבא את העולם- אנחנו צריכים להיצמד לתהליכים האמפיריים. דגש על פעולה חברתית דגש על תהליך הרציונליזציה של העולם - הסרת קסם - בתקופה הטרום מודרנית אנשים האמינו שהרבה מהתופעות החברתיות הם רצון האל או איזושהי אמונה בכוח מכונן, ישנם תהליכים שיד האדם אינה נוגעת בהם והם קורים מעצמם. העידן המודרני מתאפיין ברצון להבין את התהליכים החברתיים, לשים את האצבע ב"מה גורם למה" ולהפסיק להאמין ב'קסם'. אנו רוצים להסביר את הפעולות שלנו במשהו רציונלי וקונקרטי ולא במשהו מופשט. זהו עידן שבו "נעלם הקסם", זהו עידן שבו אנחנו כלואים בכלוב הברזל, אנחנו נמצאים בעולם שבו אנחנו צריכים להיות אחראיים על התהליכים והאירועים שמחוללים את חיינו, אנחנו צריכים להסביר מה אנחנו עשינו על מנת ליצור את העולם. קשרי גומלים בין כלכלה ואידיאות - (48) התרבות והחומר מזינים ומשלימים זה את זה. משלים את עבודתו של מרקס על הקפיטליזם מתוך ביקורת על העבודה של מרקס - אצל מרקס ההוויה היא שיוצרת את התודעה, וובר בא ומציע לנו תפיסה שונה יש לנו קשרי גומלין בין הוויה ותודעה. התרבות והחומר משלימים זה את זה ומזינים זה את זה, עם דגש על ההיבט התרבותי (עולם הרעיונות) עם אמירה על האתיקה הפרוטסטנטית והרוח הקפיטליסטית. מתגלם באתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם - כל הרעיונות שציינו בנקודה לפני כן מתגלמות בעבודה זו, עוד עקרון מרכזי שמאפיין את העבודה של וובר היא התייחסות לריבוי התופעות החברתיות הן מרובות והקשרים שלהן בין ההיבטים השונים של התופעות החברתיות הם לא קשרים קבועים, אלו קשרים של חברה ספציפית. וובר מנסה ליצור טופולוגיה אנליטית אך הקשר בין הקטגוריות הוא לא קשר קבוע ותמידי אלא קשר שמשתנה בין חברה לחברה. ריבוי התופעות החברתיות מתגלם בעבודה נוספת של וובר "מעמד סטטוס ומפלגה". בעבודה זו מתגלם דבר מה מהמורכבות החברתית, ההפך מהנסיון המרקסיסטי לצמצם את ההבנה של כל המערכת החברתית למאבק בין בעלי אמצעי ייצור לחסרי אמצעי ייצור, וובר מנסה לתאר לנו מהלך חברתי שהוא הרבה יותר מורכב וספציפי לכל חברה וחברה שקשור להיבט היסטורי והיבטים תרבותיים. העבודה של "מעמד ססטוס ומפלגה" צומח אל מול צמיחת הגישה המרקסיסטית. בגלל העקרון הזה של היסטוריציזם שמאפיין את העבודה של וובר המבנה החברתי איננו קבוע, אין שני מעמדות שמופיעים לאורך ההיסטוריה בצורות שונות (כמו אצל מרקס) אלא יש לנו סוגים שונים של קבוצות. הקבוצות האלו מקבלות תפקיד שונה בחברות שונות בתהליכים היסטוריים שונים, אין תפיסה דטרמינסטית שתמיד יהיו אותם מעמדות. יש ריבוי של מערכים חברתיים עקב ריבוי הקבוצות. הפונקציונליסטים רואים במוסדות החברתיים תוצאה של צורך - המוסדות קיימים כי החברה זקוקה להם. אצל וובר המוסדות לא קיימים, הם נוצרים באופן היסטורי, הם נוצרים בין היתר כחלק מהמאבק בין קבוצות. המוסדות לא חיצוניים לנו, בני האדם יוצרים אותם כחלק מהמאבקים וכתוצאה של תהליכים היסטוריים. תפיסת המבנה החברתי (מעמד סטטוס ומפלגה) המבנה החברתי על פי וובר מעוגן בקשר היסטורי. אין תפיסה דטרמיניסטית של המאפיינים החברתיים אלא חלוקה אנליטית. מעמדות - מאורגנים על פי הסיכוי בשוק - אינם קבוצות אלא אוסף של יחידים. קבוצות סטטוס - חותרת להשגת יוקרה באמצעות סגירות והדרה מפלגה - חותרת להשגת כוח *דפוסי ההמרה בין השלושה הממדים מעוגנים בהקשר החברתי הספציפי. תפיסת קונפליקט בין סוגים שונים של קבוצות הקבוצות השונות נאבקות בצורות שונות לקראת השגת מטרות שונות.

טובין חברתיים על פי מקס וובר

וובר מדבר על שלושה סוגים של social goods טובין חברתיים עליהם נאבקות הקטגוריות החברתיות: כסף - בעוד מרקס מדבר על אמצעי ייצור, וובר יותר מדרני ומדבר על כסף. ולא כסף כשלעצמו, אלא על סיכוי בשוק, כמה כסף אני יכול להשיג. ואז מעמדות הן קטגוריות חברתיות של אנשים שיש להם סיכוי דומה בשוק. המעמד הוא לא קבוצה אלא קטגוריה. הסיכוי שלנו לצרוך בשוק משקף את הקטגוריה המעמדית אליה אנחנו שייכים. החלוקה של החברה, מבחינת וובר, היא להרבה מאוד קבוצות. בכל חברה החוצצים שיפרידו בין המעמדות יהיו שונים הם יהיו רלוונטיים לסוגיה שבה אנחנו עוסקים, הנקודה החשובה שוובר מבקש להעלות היא שהמעמד הוא לא קבוצה אלא קטגוריה (עשינו את ההבחנה הזו גם אצל מרקס בין "מעמד לשעצמו" ל"מעמד למען עצמו"). קטגוריה חברתית היא אוסף של אנשים שיש להם משהו במשותף, לעומת זאת קבוצה היא קטגוריה של אנשים שמבינים שיש להם משהו במשותף ופועלים ביחד. כלומר, יש להם מודעות והבנה של האינטרס המשותף שלהם והם פועלים ביחד כדי להגיע לאיזה שהוא הישג. ההבדל הזה הוא חשוב - אנשים ששייכים לאותו מעמד חברתי לא צריכים לפעול יחד, האינטרס שלהם הוא לא אינטרס משותף (הם לא רוצים ביחד שיהיה להם יותר כסף) כל אחד בנפרד רוצה סיכוי יותר טוב בשוק, השוק פועל בצורה שאם לאחד יש סיכוי יותר טוב בשוק לאחר יש פחות סיכוי טוב בשוק, ז"א שהאינטרסים בשוק הם אינטרסים אינדיבידואלים - אנשים שמרכיבים את הקטגוריה שיש להם השתייכות מעמדית לקבוצה מעמדית אחת כל אחד מהם פועל באותה צורה, יש להם אינטרס זהה אבל לא משותף - זו שפה קונפליקטואלית, אנחנו מדברים על קבוצות ואנשים שנאבקים על אינטרסים, ולרוב הם נאבקים בנפרד כדי להשיג את אותה מטרה. החברים בקטגוריה המעמדית פועלים אותו דבר אבל בנפרד. לעומת זאת קבוצות סטאטוס - הן קבוצות. מדובר בקבוצות של אנשים שיש להן משהו משותף (אזור מגורים, בעלי מאפיינים פיזיים מסויימים, בעלי אותו מקצוע וכו'), העניין הוא שלקבוצות סטאטוס יש משהו משותף אך הן משחקות בשוק של יוקרה, הן חותרות להגביר את היוקרה של מאפיין הסטאטוס הזה- יוקרה היא המשאב משותף. כדי שדבר מסויים יקבל סמל של יוקרה צריך שתהיה קבוצה מסוימת שתהיה עם בעלות עליו, ואז על מנת ליצור יוקרה אנחנו נסמן אותו ככזה ולא נאפשר לאחרים להשיג את המוצר הזה. אנחנו נפעל במשותף כדי להעלות את היוקרה של קבוצת הסטאטוס שלנו. כסף זה לא יוקרה - כדי שלכסף שלנו תתלווה יוקרה אנחנו צריכים להתארגן כקבוצה (של אנשים עם כסף) על מנת להעלות את היוקרה של הקבוצה. וובר מדבר על 2 אסטרטגיות שבהן פועלות קבוצות סטאטוס: סגירות - אם אני רוצה לסגור קבוצה בתוך המעמד שלי אני יוצר קבוצה, כמו "לשכת עורכי הדין" אני קובע קריטריונים עבור אנשים בכדי שיוכלו להשתייך אלי. אם אדם לא כולל את הקריטריונים הללו הוא לא יכול להיכנס לקבוצה, ורק לבעלי הקבוצה יש אפשרות לקבוע מי נכנס קבוצה. ככל שהקריטריונים יהיו גבוהים יותר ה"יוקרה" תהיה גבוהה יותר. זהו הצעד הראשון על מנת להעלות את היוקרה. הדרה - אנחנו אומרים את מי אנחנו לא רוצים. יש קבוצות שאם יכנסו לקבוצה שלנו הן יורידו לנו מהיוקרה. ככל שאנחנו משאירים יותר קבוצות בחוץ אנחנו מעלים את היוקרה. ככל שאנחנו יכולים להיות יותר סלקטיבים כך היוקרה שלנו עולה. המפלגות - קבוצות שמתחרות ביניהן על כוח. גם הקבוצות הללו פעולות במשותף, הן קבוצות שיש להן אינטרס והן רוצות לשלוט ולעצב את הסדר החברתי, לשם כך הן נאבקות לזכות בתמיכה (ולא יוקרה) וכך הקבוצות הללו יאספו כוח (וובר לא מפרט לנו על מפלגות יותר מכיוון שהוא לא הספיק לפתח את המושג הזה) אצל מרקס ברור לנו שבעלי אמצעי הייצור הם בעלי הכסף היוקרה והכוח, כלומר הסדרים החברתיים השונים מתכנסים ביחד (מי שיש לו כסף יש לו יוקרה כסף וכוח). כלומר, מנגנון ההמרה אצל מרקס הוא חד כיווני הבעלות על אמצעי ייצור היא שקובעת את כל ההיבטים האחרים וכל ההיררכיות החברתיות למעשה חופפות זו לזו. וובר מציע תמונה הרבה יותר מורכבת- וובר אומר שיש אפשרות לתרגם ולהמיר משאבים שיש לנו בתחום אחד של הסדר החברתי למשאבים אחרים בתחומים אחרים של הסדר חברתי. איך ממירים משאב כמו יוקרה לכסף? או יוקרה לכוח? וכו'.. כל חברה מתאפיינת בדפוסי המרה ייחודיים לה. עד כאן היינו אנליטים וכעת עברנו למחקר האמפירי. לדוג' בחברה האמריקנית כסף קונה יוקרה - לעומת זאת במרבית החברות האירופאיות יוקרה נקנית דווקא מתוך קודים של התנהגות. היכולת להמיר משאב אחד באחרים הוא אופייני לחברה ומשתנה לאורך שנים, אנחנו צריכים לחקור אותו בתנאים אמפיריים. הקבוצות השונות נאבקות בצורות שונות, יש להן אסטרטגיות פעולה אחרות - אך כולן נאבקות על טובים חברתיים. טענתו של וובר היא שכדי להבין חברה אנחנו צריכים להסתכל על הקבוצות שנאבקות בתוכה, ועל המאבק של הקבוצות. המאבק לפעמים הוא מטריאלי ולפעמים סימבולי, ולפעמים בשני הרבדים. כאשר אנחנו מזהים מאפיינים של חברה מסוימת אנחנו צריכים להשוות אותם למאפיינים של חברה אחרת. אנחנו צריכים להבין מה המאפיינים של החברה המסוימת אל מול קבוצות אחרות

החברה כמערכת בעלת צרכים -

לדעתו של דורקהיים, לחברה יש צרכים כמו שלכל מערכת יש צרכים. אחד הצרכים המרכזיים של החברה הוא הקיום של הסולידריות. לכן דורקהיים עסוק בשאלה איך הסולידריות הזו תתקיים גם לנוכח ההתפרקות של המערכות המסורתיות... (וכו')? איך החברה תישמר? איך תישמר הסולידריות החברתית?

פוסטקולוניאליזם בישראל

גישות פוסטקולוניאליות: בוחנות היררכיות אתניות וגזעיות כתוצר מאוחר של העידן הקולוניאלי. סעיד הבניית האחר הלא מערבי כחלק מהבניית ה"אנחנו" ה"מערבי". פאנון: ערעור על יציבותן של זהויות. דיון באופן בו זהויות אתניות וגזעיות מכוננות ומקבלות את משמעותן בסביבה פוסטקולוניאלית. הטקסט של כזום מדבר על הבניה של קטגוריות אתניות. חשיבה קונסטרוקטוביסטית של הבניה חברתית של המציאות והבניה חברתית של אתניות - וכיצד הבניה חברתית של אתניות קשורה קשר הדוק באי שוויון אתני. היא משתמשת גם במושג סטיגמה וגם במושג של סעיד "אוריינטליזם" כדי לתאר את הצמיחה של האתניות של החברה הישראלית. הטענה של כזום היא שיש לנו שרשרת היסטורית של תיוג, שרשרת היסטורית של הבניה של אתניות. בשיעור שעבר דיברנו על הטענה של סעיד (טענתו היא שבהקשר היסטורי ספציפי של קולוניאליזם צומחת חשיבה שמגדירה את האחר, ודרך הגדרת האחר היא מגדירה גם סוג של קולקטיב שהיא מתחילה להגדיר אותו כקולקטיב מערבי). הטענה הבסיסית היא שאנחנו תמיד מגדירים את עצמנו דרך הגדרת האחר - ותמיד רוצים להציב את עצמנו מעל האחר באמצעות תיוגו כשלילי - אבל מבחינה היסטורית וגלובלית יש חשיבות מאוד גדולה לתהליך הספציפי הזה של הגדרת האחר הלא מערבי. ז"א להבחנה שנוצרה בעולם - הראייה של גזע ואתניות כיום היא עדיין הדרך המרכזית שבה אנחנו מסווגים ויוצרים היררכיות בעולם. התופעה ההיסטורית של קולוניאליזם היא עדיין אחת התופעות המרכזיות שעיצבו את החברה המודרנית שבה אנחנו חיים. זה היה עידן ממושך, הוא היה העידן הגלובלי הראשון, והוא חילק את העולם לקולוניאלים שהיו ברובם המכריע לבנים (יוצא דופן אחד הוא "יפן" שהייתה אימפריה לא מערבית) שהשתלטו על החלקים הלא לבנים של העולם. מכיוון שאירופה הייתה המוקד של הידע - שהוגדר כידע מדעי וזכה למרכזיות מאוד דרמטית בעולמנו - האופן שבו התפתח הידע האירופאי הלבן על העולם עדיין נמצא בתשתית של דרך החשיבה שלנו. לכן הוא (הידע המדעי) יותר משפיע על ההיררכיה החברתית בעולם מאשר הגדרות אחרות של אחרים חברתיים. ההגדרה של האחר האוריינטלי הייתה לה משמעות היסטורית מתמשכת הרבה יותר דרמטית. כזום קראה טקסטים "יהודיים" (בעיקר באירופה) ולאחר מכן היא עשתה ניתוח של התהליכים שהתרחשו בישראל - היא מגלה תהליך שאותו היא מתארת social construction הבניה חברתית של אתניות, של חלוקה אתנית. בהתחלה ההיווצרות של "חבילות התמערבות/מזרוח" נוצרות בתוך הקונטקסט של אירופה הקולוניאלית. אירופה הזו שבה מתפתחת החשיבה על המערביות, ומתפתחת החשיבה על האחר הלא מערבי, האחר המזרחי. אותה חשיבה שמתפתחת בהקשר הקולוניאלי הופכת למרכזית בחשיבה של האירופאים (מערב אירופאיות). הטענה של כזום אומרת שדרך החשיבה הזו שמפרידה בין המערבי למזרחי מחלחלת לקהילות היהודיות. כשקוראים את הטקסטים היהודיים במאה ה19 וה 20 - החבילות האלו של המסגרות התרבותיות של חשיבה על האחר הלא מערבי, נלקחות ו"מוטלות" על אחרים. כמו שהאירופאים דיברו על האוריינטלים, הקהילות היהודיות באירופה המערבית מדברות על קהילות יהודיות שאיתן הן נמצאות במגע - במקרה של הקהילה היהודית בגרמניה, היא מטילה את המסגרת הזו כדי לתאר לעצמה את הקהילה היהודית של פולין (בעיקר), והיא מתארת עם אותם מושגים ועולם דימויים שאירופה הקולוניאלית מטילה על האוריינט. יהודי מזרח אירופה נתפסים בכל הפרמטרים שאנחנו תופסים ל"פרמיטיבים", יש הסתייגות מהיהודים המזרחיים האלה. באותו אופן, יהדות צרפת הייתה בקשרים מסוגים שונים עם יהדות צפא"ק. כשכזום מנתחת את הספרות הנוצרת בתוך היהדות הצרפתית אודות יהודי צפא"ק אנחנו מוצאים את אותה צורת התייחסות, שימוש באותה חבילה על מנת לתאר את היהודים האוריינטלים. אפשר לראות את החבילה התרבותית הזו נודדת. הטענה של כזום, היא שמה שקורה בישראל, כאשר היהודים שמגיעים ממזרח אירופה מגיעים עם החבילה הזו יש להם את התפיסה של האחר הלא אירופאי במונחים קולוניאלים. לפרוייקט הציוני היה חשוב להיות פרוייקט מודרני ומערבי. לכן, התפיסה הזו מגיעה יחד עם מקימי המדינה שנשאבת מהגישה האירופאית, ודרך הגישה הזו הם פועלים בקונטקסט המקומי. הם לא מעוניינים להפלות את המזרחים, אך הם רוצים להבטיח שישראל תהיה מדינה מודרנית ומערבית ולכן הם מפלים את מי שאינו מערבי - או לטענתה של כזום, את מי שלא יכול לבטא התנהגות מערבית. מה שכזום עושה - היא גם מראה שאותם יהודים שבאו מעיראק ומרוקו ושפת האם שלהם הייתה אנגלית או צרפתית ויכלו לבטא מערביות ולבטא הזדהות עם משהו מערבי הם לא נתקלו באפליה, לפחות לא בדור הראשון. הם יכלו לממש את ההכשרה שהם מצאו. כלומר אותם פרטים שיכלו להביע מערביות והיה להם חינוך מערבי התקבלו. בעצם לא המזרחים הם שנדחו, אלא ה"מזרחיות", בגלל הנדידה של דרך החשיבה הבינארית הזו שמפרידה בין מזרח ומערב. התוצאה של זה הייתה שמי שהיה מזוהה עם מזרחיות סבל מסוג של הדרה- ובתהליך הזה נוצרות המזרחיות והאשכנזיות. יש כאן טענה שהתפיסה התרבותית ומסגרות החשיבה התרבותיות מעצבות סיכויי חיים של קבוצות - טענה תרבותנית. כזום מאפשרת לנו להיות ביקורתיים כלפי הפעולה של הממסד הציוני הכולל אך לא להניח שהייתה כאן כוונה רעה. הסוציולוגיה לא עוסקת בקונספירציות, היא שואלת איך נוצר סדר חברתי כמו שנוצר מבלי שמישהו תכנן - צריך לפרוץ הגדרות מבוססות. התפיסה של אי שוויון אתני או גזעי אומרת שיש מכניזמים תרבותיים, קונסטרוקציות תרבותיות שמעצבות את האופן שבו אנחנו חושבים על האחר בכלל האספקטים (יכולת של האחר וכו'), והגישה הזו חוזרת ומשעתקת את עצמה בגלל שקשה לנו להשתחרר מהתבניות התרבותיות שנמצאות אצלנו במוח. {בשלב מסוים אתה מפסיק להיות הזיהוי שלך ואתה הופך לביצועים שלך - כמו גבי אשכנזי. ההבחנה האתנית וההבחנה הגזעית - ניתן לראות באירופה שככל שיש יותר מהגרים וזרים יש יותר גזענות. הגזענות לא נעלמת למרות שיש לנו יותר שפה שמעלימה אותה, שפה של פוליטקלי קורקט}

סטייה על פי גישת הקונפליקט

גישת הקונפליקט - צריך לבוא בהנחה שמישהו מרוויח מזה שיש סטייה בחברה. החברה היא זירה של מאבקים, ויש קבוצות שנלחמות זו בזו שמנסות ליצור מונופוליזציה של משאבים ומנסה לכפות את הסדר החברתי שמשמר אותה על הקבוצות האחרות, ושהיא תזכה ללגיטימציה לשליטה. השליטה באופן שבו אנחנו שופטים את המציאות זה המנגנון הטוב ביותר של שליטה, כי זה המנגנון שמונע בצורה הטובה ביותר התנגדות. היכול להגדיר אדם אחר או קבוצה אחרת כסוטים היא תהיה חלק ממנגנון השליטה של הקבוצה הדומיננטית. בבניין העל האידיאולוגי נמצא למעלה "המשפט" - לדוג' גניבה היא תפיסה שמעגנת שיש כזה דבר "רכוש פרטי"- המושג של ניכוס אומר שיש תחומים שבהם כאשר אנחנו לוקחים משהו ששייך לכלל ושם אותו אצלי לא רק שלא יגדיר אותי כסוטה אלא אולי אף ייתן לי אהדה כי "אני עושה רווחים". יש שליטה של בעלי ההון איזו התנהגות היא נורמטיבית ואיזו סוטה, מי שפועל לפי הכללים של הקפיטליזם הוא נורמלי ומי שלא אז הוא סוטה, ועל ידי זה הם משליטים את הגישה שלהם על הסדר החברתי. השאלה הראשונה שאנחנו שואלים על סטייה מנק' מבט קונפליקטואלית - למי יש כוח להגדיר את האחר כסוטה? והצד השני של התהליך הקונפליקטואלי הוא השאלה "את מי ניתן להגדיר כסוטה?", יותר קל להגדיר את מי שעני כסוטה מאשר את בעל ההון. על ידי שכירת עו"ד יקרים יותר אנחנו משעתקים את אי השוויון בפני החוק של העשירים מול העניים. התיוג של מישהו כסוטה הוא פעולה חברתית כשלעצמה - היא חלק מהמנגנונים של פיקוח חברתי וענישה חברתית. לכן מנק' מבט קונפליקטואלית אנחנו לא ושאלים רק למי יש יכולת להגדיר פעולה מסוימת כסטייה, אלא אנחנו שואלים למי יש את היכולת להגדיר אדם מסוים כסוטה - כי אז אנחנו לא מגדירים אותו כמשהו קבוע בכלל האישיות שלו דרך הפעולה הספציפית. המנגנון של תיוג הוא רב כוח. מרקס מציב את הדיון שלו על הבסיס הזה של בעלות או חוסר בעלות של אמצעי ייצור, אצל מרקס למי שיש שליטה על אמצעי הייצור הם בעלי היכולת להגדיר הם שולטים בבניין העל האידיאולוגי ויש להם את היכולת להגדיר הקבוצות האחרות כסוטות, את הכוח להגדיר את הענישה, יש להם את הכוח להגדיר את הגבול בין התנהגות נורמטיבית לסוטה. גישות קונפליקט אחרות דנות ביחסי כוח מסוגים שונים, וגם הן מנסות לראות כיצד קבוצה אחת מנכסת (לוקחת דבר השייך לכלל ומשייכת לעצמה) לעצמה את הזכות הבלעדית על הגדרת האחר כסוטה. לדוג' - מישל פוקו - מישל פוקו בספרו "תולדות השגעון בעידן התבונה" דוג' לקונטקסט שבו קבוצה מסוימת לוקחת לעצמה את הזכות להגדיר קבוצות אחרות כסוטות, ודרך הגדרה של האחר כסוטה היא מבססת את הכוח המקצועי שלה עצמה. מישל פוקו מספר את ההיסטוריה של הפסיכיאטריה, לטענת פוקו בימי הביניים לא היה קו מוגדר בין מי שהוא משוגע לבין מי שהוא נורמלי, לאנשים היו לעיתים התקפי שיגעון - וכשלא היו להם התקפי שיגעון הם נחשבו נורמלים, אף אחד לא תייג אותם כמשוגעים אלא רק לעיתים הייתה להם התנהגות של שגעון - הקונספט של שיגעון היה קיים אך לא הקטגוריה, שגעון לא הצטייר כמחלה קבועה אלא קטגוריה נזילה שלפעמים מופיעה ולפעמים לא. פוקו מתאר תהליך היסטורי שבו התחילו להגדיר אנשים שההתנהגות שלהם לפעמים הייתה התנהגות משוגעת כ"משוגעים" ולכלוא אותם - המצאת בתי החולים לחולי נפש שהיו במקור מתקני כליאה למשוגעים. פוקו אומר ששתי התופעות האלו, צמיחת הפסיכיאטריה במקצוע והגדרת השגעון כמחלה אלו דברים שקרו בו זמנית, התופעה שהידע והכוח נוצרים בו זמנית מוגדרים אצלו "ידע-כוח". ידע וכוח אלו שני דברים שאי אפשר להפריד ביניהם, לידע יש כוח באופן שבו הוא מקטלג את העולם. פוקו מספר סיפור על התרוקנות של בתי החולים של המצורעים, לאחר שנגמרה מגפת המצורעים שהורחקו מהחברה בבתי חולים שהיו מעין בתי כלא, זה היה בערך השלב שבו הרופאים החלו לעסוק בנפש ומתחילים לחשוב על איזה שהם יכולות דיאגנוסטיות להגדיר מישהו כמשוגע. בהתחלה ההגדרה של המשוגעים הייתה של "עניים" (כמו אצל מרקס) (לפני כן היו המצורעים העניים), בעצם אלו שיש להם תבונה יכולים להגדיר את האחרים כחסרי תבונה וגם לדבר בשמם מכיוון שאני מגדיר אותו כמשוגע ויכול להבין אותו ולדבר בשמו. תוך כדי הדיבור בשם האחר אני מגדיל את הכוח שלי. פוקו בעצם אומר שככל שהייתה להם טענה יותר לגיטימית ומבוססת להגדיר את האחר ולדבר בשמו כך עלה כוחה של הפרופסיה הפסיכיאטרית. אם חוזרים למרקס בד"כ מאז שהפרופסיות נוצרות הפרופסים הם בני המעמד הבינוני, הידע הפך לסוג חדש של הון וכך יהיה להם יותר כוח להגדיר קבוצות שאליהן הם לא משתייכים כסוטות. גם הפעולה הזו יכולה להיות מנותחת כחלק ממנגנוני השיעתוק של כוחו של המעמד הבינוני.

תודעה קולקטיבית -

דורקהיים מניח שהחברה בעלת קיום חיצוני ליחידים. אנחנו נולדים לחברה שהיא קיימת והיא קיימת מחוצה לנו. איך היחידים הופכים לחלק מהחברה? דורקהיים טוען שבמהלך ילדותנו המוקדמת אנחנו מפנימים את החברה, אנחנו מפנימים את התודעה הקולקטיבית - אותו חלק שהופך אותנו לחלק בלתי נפרד מהחברה, והיא משותפת לכולנו. התודעה הקולקטיבית מאפשרת את הקיום של החברה ("הסולידריות החברתית").

דחיסת זמן ומרחב בגלובליזציה

דחיסת זמן מרחב - סוגייה מרכזית בסוציולוגיה של המודרניות. האם הזמן והמרחק מתנתקים אחד מהשני. במודרניות משתנה תפיסה של זמן ומרחב. דברים קורים יותר מהר, אנשים נעים בצורה רחבה יותר. הרעיון הזה אומר שהמרחקים מתכווצים בזמן, היכולת לנוע על פני מרחקים רבים ביעילות ומהירות רבה יותר הופכת את המרחקים לפחות משמעותיים, והזמן נמדד (לדוג' זמן של שינוי חברתי) ביחידות הרבה יותר קטנות. אם שינוי חברתי שוובר מדבר עליו כמו התפתחות רוח הקפיטליזם זה שינוי שלוקח לו מאות שנים, היום הרבה שינויים עוברים במהירות מאוד גדולה והם משנים את העולם באופן רדיקלי במהירות. אבל ההגדרה היותר מקובלת ומובנת היא שגלובליזציה היא תהליך שבו יורדת חשיבות של מדינת הלאום. מדינת הלאום ניצבה כאחת הקטגוריות המרכזיות בסוציולוגיה הפוליטית בת זמננו. הגלובליזציה באה ומדברת על ירידת חשיבותן של מדינות הלאום מבחינת מעבר של סחורות, רעיונות, אנשים, פרקטיקות, חוקים ומכל בחינה שאנחנו יכולים לעלות על דעתנו -הגבולות הלאומיים נעלמים. לדוג' תהליך הייצור פרוס על המון יבשות, ומה שמאפשר את זה היא ירידה במסים. בעבר כל פעם שמוצר עבר מארץ לארץ עבר מיסוי כבד, וזה הוריד את הכדאיות. העלות של שינוע הולכת ויורדת, וטכנולוגית השינוע הבינלאומית הופכת לטכנולוגיה הרבה יותר מהירה זמינה וקלה להפעלה. שינוע של אנשים תופס המון צורות - למשל תיירותית. עלייה בתיירות בין ארצות מראה שסביב שנות ה90 של המאה ה20 יש קפיצה אדירה בכמות האנשים שנוסעים בחו"ל. שיעורי המהגרים שמהגרים לצורך עבודה הם אדירים. היבט נוסף של התופעה היא שינוע אנשים מעבר לגבולות לצורך סחר בבני אדם. בני אדם הופכים לסחורות - וגם זה פן של תהליכי הגלובליזציה. כמויות האנשים והתעשייה האדירה שמשנעת בני אדם מעבר לגבולות בין לאומיים היו בסקאלות הרבה יותר קטנות ומוגבלות. הירידה בחשיבותן של הגבולות הלאומיים משפיעה גם על התרבות שלנו. לדוג' אם בעבר ראינו הרבה פחות סרטים מהוליווד, הם היו מגיעים זמן רב אחרי צאתם (כמו אופנה וטלוויזיה). היום בעידן של טלוויזיה ישירה ומסחר בינלאומי ומעבר של רעיונות ודימויים באמצעים טכנולוגיים, אנחנו חשופים לאותם תכנים כמעט ללא קשר למקום שבו אנחנו חיים בו (כיוון שיש אזורים שיותר במרכז הגלובליזציה ויש מקומות שברמה הרבה יותר נמוכה). בסוציולוגיה יש הסכמה די רחבה שצריך לדבר על ירידה בחשיבותן של גבולות בין לאומיים אך לא היעלמותם, ולא על ירידה בחשיבותה של המדינה. המדינה לא נעלמת ויש לה תפקיד חשוב בתהליך הגלובליזציה, היא זו שמורידה מסים, ומסבסדת ייבוא וייצוא, היא מזמינה אזורי סחר חופשי. (דוג' שדובאי מושכת גלובליזציה אליה). את התהליך הזה המדינה בהרבה מקרים מנהלת אותו ומגבילה את תכולתו. מצד שני אנחנו רואים שיותר ויותר מהתפקידים שהיו שמורים בעבר למדינה מתכרסמים, הרבה פעמים המדינה פשוט לא מתעניינת בהם. בעבר המדינה הייתה בעלים של הרבה מאמצעי התקשורת, הייתה מעט מאוד אפשרות לשינויים. בכל מדינות הלאום גם במדינות הלאום החזקות ניסו ליצור כור היתוך תרבותי, לנסות ולהשפיע על סוג התרבות שהאזרחים שלהן יושפעו מהן. המדינות עשו עבודה רבה על מנת להפוך את תרבויות קבוצות המיעוט לשוליות. בעידן הגלובליזציה ישנה היחלשות של מדינת הלאום - או אלו שטוענים שהיא נחלשת - הכרסום במדינת הלאום הוא לא רק מלמעלה, שכוחות גלובליים משפיעים על כוחה של המדינה, יש כרסום גם מלמטה כאשר יותר ויותר קבוצות אתניות וקבוצות מסוגים שונים תחת ה'מטרייה' של רב-תרבותיות חותרות תחת הלגיטימציה של המדינה לכפות תרבות משותפת ותובעות אוטונומיה תרבותית מהמדינה. כרסום בכוחה של המדינה לא רק מלמעלה אלא גם מלמטה.

עובדה חברתית -

החברה דוחפת אותנו לחפש עובדות. החברה היא עובדה, משהו שאנחנו יכולים למדוד ולכמת, משהו שהוא מחוץ לנו. אנחנו צריכים לחפש מידע אודות החברה שהוא מידע קשה, תופעה שיש לה ערך של חוק. דורקהיים מחפש לא רק תופעות אלא קשר בין תופעות, הוא מחפש חוקיות שקשורה בסדר החברתי. דורקהיים מחפש קשר קבוע בין תופעות. החוקיות הזו היא המוקד של הסוציולוגיה, והיא מה שמאפיין את הזרם הסוציולוגי שדורקהיים מכונן והיא הפרדיגמה הפונקציונליסטית.

מין ומגדר

המושג מגדר מתייחס להיבטים החברתיים של המין - כלומר למשמעויות החברתיות שנלוות להיבטים הביולוגיים. המילה 'מין' מתייחסת להיבטים הביולוגיים פונקציונאליזם - כיצד זה משרת את הסדר החברתי? - אצל דורקהיים - יש פונקציה להבדלים הביולוגיים, היא מניחה טבעיות הקטגוריה של מין. דורקהיים לא מניח שהמאפיינים הביולוגיים הם אלה שמסבירים את ההבדלים בין המינים וחלוקת העבודה, הוא מחפש תשובה חברתית להבדלים האלה - התשובות של דורקהיים (טלאולוגיה) הם נגזרות מהתוצאה של ההבדלים. ההבדלים הללו מוסברים בצורך החברתי באינטגרציה שנענה על ידי "המשפחה", חלוקת העבודה מייצרת תלות בין גברים ונשים ולכן בעצם מאלצת אותם "לייצר משפחות" ומאלצת גברים ונשים לחיות ביחד כדי לשמר את הסדר החברתי. דורקהיים (הגישה הפונקציונליסטית) יחשוב על סוציאליזציה ותפקידי מין- תהליך הסוציאליזציה זה תהליך שאנחנו מפנימים את הסדר החברתי, יש קונצנזוס על התפקיד המקובל של נשים וגברים ובתהליך הסוציאליזציה כאשר נשים מפנימות את מה שמצופה מהם כנשים וגברים את מה שמצופה מהם כגברים. בנוסף יש לנו מנגנונים של פיקוח חברתי - כאשר מישהו לא פועל על פי מה שמצופה ממנו הסביבה נכנסת למצב שבו היא מגנה את ההתנהגות. אנחנו משדרים מסר לגבי התפקיד של כל מין וכך כל בן מין מפנים את התפקיד שלו, בני שני המינים מפנימים את אותה תודעה קולקטיבית וכולם מפנימים יחד את ההגדרה לגבריות ונשיות. הגישה הקונפליקטואלית - כיצד היא תתייחס לעובדה שבנים ובנות מפנימים ציפיות שונות לגברים ונשים - יש חברה כזירה של מאבקים. ההתעניינות תהיה על מאבק, המאבק הוא (כמו תמיד) על משאבים, הלגיטימציה לשלוט במשאבים חברתיים. יש שוב את המושג של "הדרה", כיצד קבוצה אחת מצליחה להשתלט על משאבים ולדחוק את רגליה של הקבוצה השנייה מהמשאבים האלה. הגישה הקונפליקטואלית לא מערערת על כך שיש קונצנזוס, אך הקונצנזוס הזה נתפס כחלק ממנגנון השליטה. העובדה שגם נשים וגם גברים מקבלים את התפיסה של חלוקת עבודה נתפס כמנגנון שמשאיר את הנשים בבית ואת הגברים מחוץ לטיפול הילדים. הסוציאליזציה היא חלק ממנגנון השליטה. הגישות הקונפליקטואליות ישאלו את עצמן, כיצד המעמד השולט מייצר תמונת עולם ומחדיר אותה במוחותיהם של בני הקבוצה החזקה והחלשה עד שתמונת העולם הזו נותנת לגיטימציה (בדיון בגישה הקונפליקטואלית תמיד צריכות להופיע המילים לגיטימציה ושעתוק) - חשיבות הניתוח הקונפליקטואלי היא שתמיד קיים קונפליקט אך לרוב אנחנו לא מרגישים בו. השאלה שהקונפליקטואלים ישאלו היא כיצד אנחנו מפנימים את אותה תודעה שגורמת לנו להישאר במקום שיועד לנו בחברה ולא להתקומם נגדו. הגישה האינטראקציה הסימבולית - גופמן אומר שאנחנו מאמצים לעצמנו תפקידים מגדריים בתוך היסטואציות, אך הוא מתעניין יותר כיצד נוצרת נשיות בתוך סיטואציה? או גבריות? - לדוג' בארגונים - התנהגות מסויימת מוגדרת כנשית או כגברית. בניגוד לדורקהיים שתופס את ההתנהגויות האלו כהתנהגויות טבעיות שחלות על כל החברה, גופמן יתעניין באופן שבו אנשים מפנימים את הציפיות המגדריות מהם בתוך הסיטואציה החברתית. גבריות ונשיות נתפסות בעיניו של גופמן כהגדרות מצב משותפות, בכל סיטואציה הן נתפסות ומתגבשות באותו מצב בהתאם לסיטואציה- בכל סיטואציה ההגדרה של "נשי" ו"גברי" נתפסת אחרת. המשמעות של נשיות וגבריות בעיני גופמן צומחת מהסיטואציה ומעוגנת בה. הגישה ההבנייתית - שואלת את עצמה כיצד נוצרת תפיסה מסויימת של נשיות וגבריות? דוג' מהספר של סילביה יאן יולט - איך קרה שבשנות החמישים והשישים היה מובן מאליו שגברים עובדים, והנשים הנשואות מגדלות את הילדים? - לאורך כל ההיסטוריה נשים עבדו, הן לא יכלו להרשות לעצמן לא לעבוד (לפחות 50 אחוז) בשביל השכר. בזמן מלחמת העולם השנייה הגברים נמצאים בחזית וצריך להכניס את הנשים למעגל העבודה - ונוצר תהליך גיוס נרחב. בשנות ה40 האישה עובד מחוץ לבית, ובשנות החמישים היא עוברת לעבוד בבית. איך התפיסה של גבריות ונשיות משתנות כל כך מהר? יולט מספרת סיפור של שני מהלכים: מהלך אחד הוא בצד הכלכלי - הגברים חוזרים הביתה צריך למצוא להם מקומות עבודה, ממשלת ארה"ב מחליטה להוציא את הנשים ממעגל העבודה - שיטה אחת מכוונת - הגברים שחזרו מהמלחמה מקבלים מלגות ללימודים גבוהים, המלגות הללו ניתנות רק אם הנשים שלהן לא עובדות. (תמריץ שהגבר ילמד, והאישה תצא מכוח העבודה). היבט לא מכוון- חוק הכבישים הטבעתיים - יוצר את הפרברים האמריקאים, לסוע ולחזור מהעבודה לוקח זמן וקשה אם כן לתחזק את הבית ולעבוד ולכן הנשים נשארות בבית. המהלך השני - הפרוידיאנית - תפקידי האם בגידול הילדים. הנוכחות התמידית של האמהות הכרחית להתפתחות התקינה של הילד. ולכן יש לחץ אידיאולוגי על נשים להישאר בבית.

סיכום פונקציונאליזם

לכל מוסד חברתי יש את כל הצרכים הללו (AGIL) - זה דבר אוניברסלי. לכל אחד מהיחידים בחברה יש את הצרכים הללו, ובתוכו כבר יש את המוסדות הללו. לכל אחד מאתנו בתור פרט ביולוגי יש צורך להתאים את עצמו לסביבה (לדוג' לבוש לפי חום או קור), אנחנו מכתיבים לעצמנו מטרות ומנסים לגייס מתוכנו את המנגנונים שיאשפרו לנו לממש את המטרות הללו, לכולנו יש צורך להרגיש חלק מחברה, ולכולנו יש צורך בהזדהות עם משהו. כלומר שפארסונס לוקח את 4 הצרכים הללו הוא אומר שהם קיימים ברמת החברה, ברמת המוסד וברמת היחיד. זו גדולתו של פארסונס- הוא מציע תבנית פשוטה, כלי פשוט שבעזרתו אפשר להבין הכל (ויש שיגידו שכלום...).

הצגת העצמי בחיי היומיום - גופמן

אחת הסוגיות המרכזיות שגופמן מעלה בספרו - היא "איך אנחנו מנהלים רושם? ואת האינטראקציות ויחסי הגומלין האלה?" מושגים שמעלה גופמן: הגדרת מצב - הפרשנות שכל אחד מאיתנו נותן למציאות שסובבת אותו באינטראקציה, ולפי הגדרת המצב הזו הוא פועל. האופן שבו האדם מגדיר את המצב זו כבר פרשנות של האדם, וזה מגדיר עבור האדם את דפוס הפעולה שלו. האופן שבו אנו תופסים את המציאות הוא מציאותי בתוצאותיו (כלומר אנחנו נפעל לפי האופן שאנחנו נתפוס את המציאות). למרות שהמציאות היא לא עובדה היא משפיעה עלינו כי אנחנו חווים אותה כעובדה. הגדרת מצב משותפת - מכיוון שהסוציולוגיה לא מתעסקת ביחיד אז גופמן אומר שבכל סיטאוציה אנחנו מנהלים "משא ומתן" על הגדרת מצב משותפת. על מנת לפעול אחד מול השני צריכים שני הפרטים להגיע להסכמה בנוגע למצב בו הם מצויים. הגדרת המצב המשותפת הזו שעדיין יכולה להשתנות מכיוון שהיא משותפת למספר רב של אנשים ועל כן היא דבר יותר "יציב". הגדרת המצב שייכת לסיטואציה, אין פה ניסיון להבין את החברה בכללותה בשלב זה אלא רק להבין את הסיטואציה. נוצר כאן שיווי משקל של הגדרת מצב שמהווה בסיס להמשך של מו"מ. ניהול רושם - בסיטואציות מסויימות אנחנו תמיד מנסים לעשות רושם. כל אחד מהפרטים עם המחשבות שלו וכל אחד מביא לחדר את הגדרת המצב שלו ומנסה להבין מה קורה מסביב. אנחנו מסתכלים על מה אחרים עושים בסיטואציה ומתחיל להתבהר לנו כיצד דברים הולכים להתנהל בסיטואציה, לאט לאט אנחנו מגיעים להגדרת מצב משותפת, נוצרת נורמה שהיא נקודתית לסיטואציה והיא מאוד נזילה ויכולה להשתנות, יש לנו הגדרת מצב משותפת ואנחנו מתחילים לנהל רושם. בנוסף אנחנו שופטים ומנהלים רושם באמצעות סמלים של אנשים (לבוש דיבור וכו'), תהליך ניהול הרושם הוא מין "סחר מכר" האדם רוצה לדעת על אחרים את האמת ולתת לאחרים לדעת רק את מה שהפרט רוצה שידעו ולאו דווקא את האמת. אנחנו לומדים מסמלים. כדי לדעת את האמת על האחר אנחנו יכולים להיעזר במה שהם אומרים לנו - אלו סוג של מסרים ושדרים שהאחר נותן לנו, אך אנחנו מחפשים גם מעבר לדברים שהאם חושף לבדו. אנחנו מחפשים את הסימנים שמיוצרים על ידי האדם. לדוגמה אנחנו משתמשים בשפת גוף. המודעות אינה אחידה בין כולם, אך ברוב הסיטואציות במודע או לא במודע אנחנו מחפשים לאסוף מידע. גופמן מדבר על הסיטואציה הזו שבה אנחנו מנסים לאסוף יותר אינפורמציה על האחרים ולנהל את האינפורמציה שהם מקבלים מאיתנו כדי לדעת איך להתנהל ולפעול בסיטואציה. סטאטוס - סטאטוס הוא המקום שלנו בסדר החברתי. כל ניהול הרושם נועד להציב אותנו בסטאטוס מסויים, הסטאטוס נוצר תוך כדי האינטרקציה, והשאלה היא כיצד אני מבנה את הסטאטוס שלי בתוך המסגרת החברתית של הסיטואציה. תפקיד - *בעיני גופמן אין אישיות. אין "אני" אחד, לכולנו יש הרבה מאוד אישיויות ויש לנו אישיות שונה בכל סיטואציה. ההנחה של גופמן היא שאנחנו ריבוי של מסיכות ובכל סיטואציה אנחנו מרכיבים מסכה בהתאם לסיטואציה, ריבוי המסיכות הזה הוא האדם. הגישה של גופמן אומרת שכולנו משחקים "תפקידים" בסיטואציה החברתית, לחלק מהתפקידים אנחנו מאמצים ואוהבים מאוד, לע"ז יש תפקידים שאנחנו שומרים מהם מרחק. איך אנחנו מנהלים את הקשרים שלנו? איך אנחנו מפעילים את האינטראקציות? איך אנחנו מגיעים להגדרת מצב משותפת? איך אנחנו מנהלים את עצמנו בתוך הסיטואציות? באיזה שהוא שלב גופמן הבין שמחוץ ל"במה" מחוץ ליסטואציה יש "מקומות חנייה" ישנה מציאות אובייקטיבית שלא ניתן להתעלם ממנה שצריך לקחת אותה בחשבון ומשפיעה על הסיטואציות בחיי היומיום.

סוציולוגיה פוליטית - אזרחות

אי אפשר לנתק את המושג של אזרחות (הקודקוד השלישי של המשולש) מהמושג של מדינה. אזרחות קשורה קשר הדוק למושג המדינה. ברמה הפורמלית, אזרחות היא חברות בקהילה פוליטית כלשהי בניגוד לנתינות, למשל באימפריות היו נתינים - הם היו כפופים לשלטון. מושג האזרחות מניח השתתפות במערכת הפוליטית. יחד עם המושג אזרחות במובנו הפוליטי באים זכויות וחובות שמוגדרים משפטית וחוקית, ובשיח המשפטי אזרחות היא דבר בינארי (או שיש או שאין). כל האזרחים צריכים להיות שווי זכויות, מי שאינם אזרחים נמצאים מחוץ למערכת הפוליטית. בזכות העניין הבינארי אנחנו יכולים להשוות בין מדינות על המפה, יש מדינות שרוב התושבים בהן הם אזרחים, ויש מדינות שרוב התושבים שלהן אינם אזרחים. (לדוג' הסיבה לפלישה לכווית של סדאם חוסיין, מכיוון שרוב התושבים היו פלסטינים והוא בא "לשחרר אותם"). השאלה של כמה מתושבי הטריטוריה הם אזרחים שווי זכויות היא שאלה פוליטית על אופן ההגדרה שלנו למדינה. האופן שבו סוציולוגיה בוחנת אזרחות היא לא בינארית גרידא. אנחנו בוחנים אזרחות רק בצורה בינארית דרך קבלה ואי קבלה, אלא אנחנו גם בוחנים את אופי האזרחות את אופי החובות והזכויות שניתנים לתושבי המדינה ואת דפוס ההשתתפות שלהם בקביעת מטרותיה של המדינה והדרך שלה. למרות שכל האזרחים כביכול שווים בפני החוק, אנחנו מוצאים בפועל שקבוצות שונות ופרטים שונים משתתפים באופן דיפרנציאלי במערכת הפוליטית, יש להם אפשרות שונה להשפיע על המערכת הפוליטית. הגישה הפונקציונליסטית מתרכזת באזרחות כדפוס של השתתפות פוליטית, ובאופן שבו האזרחות יוצרת אינטגרציה של האזרחים ולכידות חברתית הרי שהגישות הקונפליקטואליות מתמקדות באיך האזרחות באה לידי ביטוי ביום יום ואיך אי השוויון מתפקדים באופן שבו האזרחות מתממשת. - לפי הגישה הקונפליקטואלית החברה היא זירה של מאבקים בהן קבוצות מסוימות מסוגים שונים נאבקות ביניהן על טובים חברתיים - הרי שיכולת ההשפעה הפוליטית היא סוג כזה של משאב. והזכויות שנגזרות מהמשאב הפוליטי, גם הן סוג של משאב שקבוצות מתחרות ונאבקות עליו. לכן בסוציולוגיה הפוליטית עם הגישה הקונפל' מקובל להתייחס לאזרחות של אותן קבוצות. קבוצות חברתיות שונות שהסוציודמוגרפיה שלהן שונה מבטאות את האזרחות שלהן בצורה שונה. הסוגיה של קבוצת ההשתייכות של האדם והקשר בינו לבין ההשתייכות הזו ודפוס ההפעלה של האזרחות זהו קשר שהסוציולוגים הפוליטיים דנים בו רבות בשנים האחרונות. אנו יכולים לראות שהמושג של פוליטיקה קשור לסוגיות של אי שוויון וריבוד חברתי. המושג של "השתייכות פוליטית" יכול להיות מדובר כמרכיב בריבוד החברתי. קבוצות שונות נבדלות הן במימוש של האזרחות שלהן, וגם במשמעות התרבותית שהן מעניקות לאזרחות (לדוג' העולים לארץ רואים מרכיב סמלי חשוב שקשור לזהות שלהם ולהשתתפות במדינה). מעבר להיבטים של היכולת להשתתף במחשק הפוליטי ולהפעיל את האזרחות שלנו סוציולוגים מדברים על מנגנונים דיפרנציאלים שמאפשרים - האופן שבו חברות נוטות להתייחס לאזרחות ולזכויות ולחובות שנלווים לה - מזהים שלושה שיחים של אזרחות: { שיח אזרחות - יש לנו חוק שמבהיר זכויות וחובות של אזרח. אך מעבר לחוק הזה יש לנו תמיד ויכוח ציבורי בו קבוצות מסויימות חושבות שמגיע להן יותר מאחרים - זהו שיח שבו קבוצות שונות מנסות לטעון שמגיע להן משהו נוסף בזכות משהו. הסוגייה של למי מגיע מה בזכות מה היא הסוגייה של שיחי אזרחות. האם ההסכמה הכוללת היא שבהיותנו אזרחים שווי זכויות מגיע לנו אותו דבר? או האם קבוצות שטוענות שמגיע להן יותר בזכות משהו? - הסוג של הויכוח הציבורי שמתקיים במדינה מסויימת לאורך תקופות לאורך זמן.}

סוציאליזציה והבניית הזהות

אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו כאינדיבידואלים. אז איך הזהות החברתית קורית בעצם? איך אנחנו מתגלגלים להבין את עצמנו כחיות חברתיות? המושג שאנחנו נעסוק בו בתחילה הוא ה"סוציאליזציה" (המושג בעברית הוא "חיברות"/"שיחבור")- סוציאליזציה היא התהליך שבו האדם הופך לחלק בלתי נפרד מהחברה שסובבת אותו. למה מדברים גם על סוציאליזציה וגם על הבניית זהות - בעבר כשהחברה נראתה לנו כישות אחידה היה קל לדבר על האופן שבו האדם הופך חלק מהחברה (סוציאליזציה). ככל שהסוציולוגיה התפתחה ופחות דיברה על החברה כמשהו אחד, על קונצנזוס, צצה השאלה מהי הזהות שלי? מהי הזהות הדומיננטית שלי? (זוהי כבר לא שאלה מרכזית..) אנחנו רואים בעצמנו הרבה זהויות כשכל אחד מאתנו הוא בעל הרבה זהויות ולכן הפוליטיקה שאנחנו יוצרים היא פוליטיקה של זהויות- היום אנחנו פחות מדברים על סוציאליזציה ומדברים יותר על האופן שבו הזהויות המרובות הללו נוצרות. כשאנחנו מדברים על התופעה הזו של יצירת זהויות חברתיות אנחנו דנים בשתי שאלות: כיצד רוכש האדם היחיד את זהותו החברתית שלו - שאלת הפנמה =סוציאליזציה? כיצד היחיד מפנים את הזהות שלו ומבין מה מצופה ממנו? כיצד הוא מפנים את התפקיד החברתי שלו? - איך היחיד מפנים את הסדר החברתי? כיצד מקבלות הקטגוריות החברתיות את המשמעות החברתית שלהן? - ישנן קטגוריות ללא משמעויות חברתיות תרבותיות בעלות משמעות (כמו להיות שמאלי, או ג'ינג'י), אז איך זה שקטגוריות כמו "נשיות" כן מקבלות משמעות חברתית? אנחנו מתנהגים בצורה מסוימת שמשקפת מאוד (במקרה הזה) את המעמד החברתי שלנו, את הקבוצה החברתית ממנה אנחנו באים וזה בא לידי ביטוי בביטויים חיצוניים (סידור שיער, ביגוד וכו'), על הרבה מאוד מהמנהגים שלנו אנחנו לא חושבים שהם משייכים אותנו למעמד. איך אנחנו מדברים, המבטא וצורת הביטוי, כל הדברים הללו משקפים את המיקום שלנו בסדר החברתי, אלו לא דברים שאנחנו נולדים איתם אלא אלו דברים שאנחנו רוכשים בתהליך הסוציאליזציה.

הגלובליזציה כפרספקטיבה

בד"כ כשאנחנו מדברים על העידן הגלובלי, או לפחות על העידן הנוכחי, אנחנו חושבים על התקופה שבה יש מספר נקודות מפנה היסטוריות שאנחנו מייחסים להן משמעות. הבולטת ביותר היא נפילת חומת ברלין 1989, שבעצם מהווה סיום סימבולי של המלחמה הקרה. מדוע נק' המפנה הזו חשובה? מפני שאם אנחנו חושבים על העולם שמחולק כשני גושים כאשר יש את תפיסת הגוש הקומוניסטי כגוש של רשע, היום ממש קשה לנו לחשוב במושגים האלו, הרעיון שרוסיה מאיימת על שלומו של העולם נעלם בתוך ימים ספורים. ממעבר של דימוי של עולם שמחולק כעולם שבולט בשני גושים פתאום יש לנו דימוי של העולם כיחידה אחת עם אימפריה אחת. מתחילת שנות ה 90 המושג גלובליזציה מופיע בקפיצה אדירה לעומת כל נקודת זמן לפני כן, וכיום גלובליזציה נוכחת בכל מקום. אנחנו צריכים להפריד את ההיבט של גלובליזציה תרבותית *{והרוב מסכימים שלא מדברים על דימיון והיעלמות מוחלטת של הבדלים אלא על יותר השפעות הדדיות יותר חשיפה} - בגלובליזציה כלכלית אנחנו רואים יותר תהליכים של הידמות מבנית (בכל המדינות יש "בנק לאומי", יש סחר חופשי במטבע וכו'). חלק מהויכוחים המרכזיים, בניגוד לויכוח הפרדיגמתי הרגיל, הוויכוחים המרכזיים סביב שאלת הגלובליזציה נוגעים לשאלה האם התהליך הזה הוא באמת תהליך של הומוגניזציה שבה הדמיון בין היחידות הולך וגובר, או שההבדלים בין היחידות משתמרים? כשאנחנו מאמצים פרספקטיבה גלובלית, היא דורשת מאתנו לחשוב מחדש על כמה מהנחות היסוד הבולטות שליוו את הסוציולוגיה כמעט מראשית ימיה, והסוציולוגיה מתחילה להתמסד במחצית המאה ה19, עדין שבו מדינת הלאום הופכת להיות תופעה מרכזית. דורקהיים עובד במדינה שמתפקדת כמדינת לאום, כשהוא חושב על גבולות החברה הוא חושב על גבולות המדינה. כשהוא חושב על חברה הוא חושב על חברה צרפתית, וכמוהו פייר בורדייה. כלומר, גבולות החברה וגבולות מדינת הלאום חופפים. כשאנחנו מאמצים פרפסקטיבה גלובלית אנחנו שואלים מהם גבולות החברה? האם יש חפיפה מוחלטת בין תחום חברתי אחד לבין גבולות של תחום חברתי אחר? האם הגבולות של כל תחום בחברה יעבור באותו תחום? - אנחנו מאתגרים את הנחות היסוד המקובלות שלנו בנוגע לגבולות של חברה. הפרספקטיבה הזו מאתגרת את כל מה שחשבנו גם על מעמד, איפה נמצא מעמד העובדים? בסין? אם אנחנו חושבים על זה שתהליך הייצור הפך יותר ויותר גלובלי אז מעמד העובדים הפך להיות ממוקד במדינות מסוימות. אופן הייצור ותהליך הייצור כבר לא נמצאים במקום אחד. באומן מעביר את הניתוח המעמדי מהזירה הלאומית של הכלכלה הלאומית לזירה הגלובלית כי כעת מעמד הפועלים המנוצל הוא נטול גבולות לאומיים וזה הרבה יותר משמעותי. אם הוא מפוזר כיצד יוכלו להתאחד לפי חזונו של מרקס? איפה יוקמו איגודי העובדים? כיצד אנשים שמפוזרים כל כך יוכלו להקים איגוד עובדים אפקטיבי? - בגלובליזציה אנחנו יכולים לראות את כל התנועות ה"אנטי גלובליזציות", שיש להן אינטרסים שונים לגמרי ותפיסות שונות לגמרי, והן כולן ברשת נזילה. הם מוחים נגד הגלובליזציה אך כל אחת מהתנועות מוחה נגד משהו אחר. היכולת של המון קבוצות להתאגד באג'נדה משותפת מקבלת צורה אחרת. כשחושבים בגישה הזו אז משתנה עבורנו התפיסה עבור הקבוצות שמעצבות את הסדר הריבודי, האם יש אליטה? האם יש צורך לדבר על אליטה מקומית? יש גם שאלות חדשות בנוגע לתרבות לשינוי תרבותי. בעבר הסברנו תרבות מתוך עצמה, תרבות התפתחה גם בגישה הפונק' וגם בגישה הקונפליקטואלית בתוך מסגרת החברה. היום כדי להבין תרבות ושינוי תרבותי מפרספקטיבה גלובליזטורית אנחנו צריכים להסתכל על מפגש בין תרבויות. הפרספקטיבה הגלובליזטורית מחדדת שאלות של קשר בין אתניות גזע ותרבות לבין ריבוד ואי שיוויון - בעולם גלובלי אנחנו מתחילים לראות את הקשר שבין המצב הכלכלי של המדינות השונות, לבין המאפיינים האתנים של המדינות האלו. זה היה תמיד, אך עם הזמן זה הופך יותר ויותר בולט. על מנת להבין את ההיררכיות החברתיות אנחנו לא יכולים להשיאר בגבולות המדינה אנחנו חייבים לעבור לניתוח שהוא גלובלי. מה קורה לפוליטיקה- כשדיברנו על סוציולוגיה פוליטית דיברנו על הקשר המשולש "מדינה אזרחות לאום" שכולם עוסקים במגבלה. מה הפרספקטיבה הגלובליזטורית עושה לדבר הזה? איזה מושגים יהיו רלוונטים להבנה של הפוליטיקה המקומית? יש דיון אינסופי על השאלה הזו בספרות. את כל מה שנאמר עד כה ניתן לרכז תחת הכותרות: שאלת גבולות החברה שאלת המעמד:האם עדיין ניתן לחשוב על מעמד בהקשר לאומי שינוי בהגדרות הגורמים המעצבים את הסדר הריבודי שאלות חדשות לגבי תרבות ושינוי תרבותי חידוד של שאלות הקשר בין אתניות, גזע ותרבות לבין ריבוד ואי שוויון

תרבות - גישות סוציולוגיות

בקר משתמש במושג של "תת תרבות סוטה" הוא אומר שיש לנו קבוצות שמפתחות מערכת ערכים ונורמות ששונה מזו של הסביבה הסובבת אותנו. עבורם פנימה אלו הקודים המצופים, אך הם שונים מהקודים התרבותיים של החברה הסובבת אותם. תת תרבות - סעיף של התרבות העיקרית. בד"כ אם אני מודע שיש לי עמדה מאוד חזקה בתחום מסויים שאני חוקר, אני אצהיר על דעתי במאמר. יש לנו מספר דרכים להסתכל על יחסים בין תרבויות: הגישה הפלורליסטית - אנחנו צריכים להכיר בקיומן של תרבויות שונות ולתת להן יחס באופן שווה. הכרה שיש מגוון מאוד גדול של תרבויות אך הן צריכות לקבל יחס שווה. לצד הגישה הזו (שהיא לפחות ברמת השיח היא הגישה הרווחת) - גישת הטמעה שאומרת שמיעוטים צריכים לאמץ את התרבות השלטת. הנרי פורד היה בעל "משטרה סוציולוגית" - פורד האמין שהדרך היחידה שארה"ב תשמור על גדולתה היא על ידי יצירת תרבות אחידה, כדי לייצר תרבות אחידה צריך שכל האמריקאים ידברו אנגלית. הוא שילם לעובדים כסף כדי שילמדו אנגלית (הוא הקים אולפנים). משטרת הסוציולוגים בדקה שהאנשים לא שותים אלכוהול ומהמרים. פורד ראה לנכון ללחוץ על הזרים להיטמע בתרבות האמריקאית. בידול (סגרגציה) - סוג של "אי קשר" - קבוצת הרוב או קבוצת המיעוט תובעות הפרדה פיזית וחברתית כמעט מוחלטת (מינימום מגע בין הקבוצות) למשל כדי שלא יהיו נישואי תערובת ("שלא ייעלם אופייה היהודי של מדינת ישראל"/שכונות סגורות של יהודים בחו"ל), או כשקבוצות הרוב דוחקת את התרבות האחרת לשוליים לאזורים סגורים כדי למנוע "זיהום תרבותי" של התרבות השלטת, שהתרבות השלטת לא תיאלץ להכיל את התרבות האחרת. הצורה האחרונה של התייחסות של רוב למיעוט (לפעמים גם במיעוט שולט) היא "רצח עם" - הכחדה פיזית/הכחדה של התרבות. את רעיון הבידול אנחנו רואים בעליות ומורדות - לפעמים אנחנו רואים אותו מקבוצות המיעוט (קבוצות מיעוט שמרצונן רוצות לבדל את עצמן מהחברה ומגדירות לעצמן מרחב מוגן).

הבניה חברתית של המציאות (ברגר ולקמן)

ברגר ולקמן מאוד מושפעים מוובר והם מתעניינים מאוד בשאלת האפיסטימולוגיה (האופן שבו אנחנו מבינים את המציאות) - הסוציולוגיה של הידע האנושי, הסוציולוגיה של המדע האנושי, אבל ברגר ולקמן מדברים על התהליך הזה שנקרא "מיסוד" (הזכרנו את המושג הזה אצל וובר), התהליך שבו אנחנו עוברים מהסיטואציה שכל אחד אינדיבידואל, איך אנחנו מגיעים מהסיטואציה הזו של רמת המיקרו לרמה של ה"חברה" במקרו. איך זה שאנחנו חווים את החברה כמשהו שנכפה עלינו, כמשהו שמחוץ לנו, בעוד שהוא נובע מתוכנו. איך אנחנו יוצרים מציאות שאח"כ אנחנו מרגישים אותה וחווים אותה כמציאות שהיא חיצונית לנו? יש תיאוריות של מבנה חברתי ויש תיאוריות של הבניה חברתית. תיאוריות של מבנה מניחות שהמבנה קודם לפעולה האנושית - קודם יש מבנה שהוא יציב וקבוע ואנשים שמתחלפים ופועלים במבנה הזה לא משנים את המבנה. לע"ז תיאוריות של הבניה חברתית מניחות שאנחנו מייצרים את המבנה, האנשים שבהתחלה פועלים בתוך מבנה אחד תוך כדי הפעולה שלהם הם יוצרים מבנים אחרים וחדשים. במקום להסתכל על המבנה כמשהו שהוא חיצוני ועובדה כמשהו אובייקטיבי אנחנו מסתכלים על האופן שבו המבנה הזה מכונן (נעשה/נבנה). Structure (מבנה) מול Construction (בנייה). תהליך המיסוד - מיסוד מתחיל בהשתגרות, זהו תהליך שקורה באינטראקציה. אנחנו "מתעצלים" לקחת החלטות ויוצרים שיגרה. כשאנחנו מפסיקים לחשוב על דברים (יוצרים שיגרה) אנחנו עוברים למה שברגר ולקמן מכנים "מיסוד עוברי". השלב הבא הוא האובייקטיביזציה המצב שבו אנחנו אומרים לאחרים "ככה זה", כלומר הדבר שאנחנו החלטנו עליו והגיע למצב של שיגרה, כעת אנחנו מציגים אותו כעובדה אובייקטיבית שמשרתת את החברה (אנחנו מצביעים על פונקציה). בשלב הזה שהאחר מפנים את הסיפור שלנו הוא מפנים את זה כמציאות אובייקטיבית שנמצאת בחוץ, אין לו את ההיסטוריה הוא לא זוכר והוא לא יודע שזו תוצאה של מו"מ שזו תוצאה של תהליך ומאבקים, עבורו זו המציאות. כלומר ברגר ולקמן לא מתעניינים רק בתהליך בין א' לב', הם מתעניינים באופן שבו התהליך הזה קורה ברמת החברה - איך תופעות חברתיות, חלוקת תפקידים, היררכיות אתניות וכו' קורות? הגישות הקונסטרוקטיביסטיות יסתכלו על התהליך שהיום נראה לנו מובן מאליו (לדוג' חלוקה למזרחים ואשכנזים), איך ההפרדה הזו נוצרת? ואיך יש בקבוצות האלו לכידות פנימית?. "מובן מאליו" - מושג מפתח בגישות ההבנייתיות, וה"מובן מאליו" הוא שיאו של תהליך המיסוד. כל עוד ה"מובן מאליו" לא מעורער באופן טבעי אנחנו מדברים על מצב של מוסד חברתי - כל עוד דבר מסויים הוא "מובן מאליו" הוא מוסד חברתי. זו עדיין תפיסה דינאמית כי בעוד תפיסות סטרוקטורליסטיות מסתכלות על המוסד ובחנות מה הוא עשוה לאנשים שפועלים וחיים בתוכו, הגישה הקונסטרוקטיביסטית (הבניה חברתית) ממשיכה להניח שייתכן מצב שבו המציאות הזאת תתפרק ויצמחו מוסדות חדשים - לכן למרות שהגישה הזו מתייחסת למיסוד, ולתהליך שנעשה עם הזמן יותר יציב, היא עדיין משאירה מקום לשינוי ודנה בקבוצות שמערערות על המובן מאליו, מי הקבוצות שפורצות את המובן מאליו ומהם התהליכים שדרכם נוצר "מובן מאליו" חדש.

סוציאליזציה בגישה האינטראקציונית

גש על תהליך הסוציאליזיציה כתהליך דינאמי - זהו לא תהליך שיש לו התחלה אמצע או סוף. תהליך הבניית הזהות והגדרת מיקום האדם בסיטואציות שונות, הוא תהליך דינאמי בלתי נפסק. ניגוד לתפיסת התהליך אצל פרויד - החוקרים המוקדמים של גישת האינטראקציה הסימבולית בעצם פיתחו במקביל לפרויד - קצת אחריו, חשיבה אחרת על תהליך ההיווצרות של מה שאנחנו מכנים העצמי החברתי. תהליך ההיווצרות של אותו יצור שהוא חלק מחברה. הם בונים את הטיעון שלהם אל מול הטיעון הפרוידיאני, אך הטיעון שלהם הרבה פחות קונפליקטואלי והרבה יותר אינטראקציוני. לגישות יש הרבה מן המשותף, אך אנו נדגיש את השינוי - האופן שבו הפרדיגמה האינטראקציונית מדגישה את השינוי התמידי. אצל פרויד האגו הוא מרחב של קונפליקטים בין איד וסופר- אגו, וקונפליקט זה הוא מקור הפתולוגיות - פרויד מציב במרכז האישיות את האיד שמורכב מהיצרים, בעיקר יצרים של מין ומוות. האיד זה משהו שאנחנו נולדים איתו, הוא ביולוגי ממש. מחוץ לאגו יש את ה"סופר-אגו", הסופר אגו הוא הייצוג של החברה, החברה מיוצגת באישיות של האדם. ה"אגו" שהוא האישיות הבוגרת שלנו, הוא תוצאה של מפגש קונפליקטואלי בין היצרים שרוצים לפרוץ לבין הלחצים של החברה שלוחצים על היצרים הללו מבחוץ. הקונפליקט הזה הוא המקור של הפתולוגויות האישיותיות, כשאדם לא מצליח לגשר בצורה טובה בין האיד לבין הלחצים החברתיים- כשהתפתחות האישיות לא קורית כמו שצריך נוצרות הפתולוגיות (כשמישהו לא מסוגל לרסן את היצרים שלו, פתולוגיה זה הפרעה נפשית). התפיסה הבסיסית היא של ניגוד מובנה בין האיד (המרכיב האינסטינקטיבי המולד) לבין החברה, והיחסים האלה הם תמיד יחסים של קונפליקט. גם כשנוצרת לנו ישות חברתית נורמטיבית, לא פתולוגית, תמיד מתקיים בתוכה המאבק הזה. אצל קולי ומיד האדם המחוברת הוא תוצר של תהליך דינאמי מתמשך של אינטראקציה בין נטיות אינטואיטיביות (שמתגבשות שוב ושוב ולא בהכרח מולדות, אבל אפשר לכנות אותן ביולוגיות) לבין דרישות החברה - האדם המחוברת הוא התוצר הטבעי, ולא תוצר של קונפליקטים. אנחנו לא יכולים לדבר על מה שקורה באיזה שהוא מקום פנימי רווי יצרים, אלא באדם עצמו. הם עוסקים בתהליך דינאמי ולא באישיות אלא בהיווצרות הזו של האדם החברתי שהיא תהליך תמידי. הם מדברים על העובדה שבעצם לא ניתן להפריד בין מרכיב שהוא ספונטני מולד לבין מרכיב שהוא חברתי. האינטראקציה הזו לא חייבת להיות קונפליקטואלית, אלו שני גורמים שמשלימים אחד את השני ופועלים יחד ומזינים זה את זה. אין שום דיבור על פתולוגיות בסוציולוגיה מכיוון שאלו לא שאלות שהסוציולוגיה שואלת. הסוציולוגיה מתעניינת באופן שהיחיד מוצב בחברה ומוצג בה והאופן שהוא מציג את עצמו. האני במראה - looking glass self - מושג שקולי טבע - המושג הזה מתייחס לאופן שבו אנחנו מייצרים את האני החברתי שלנו אל מול "משהו"/ הסביבה החברתית שלנו (זה לא החברה, כי אין באינטראקציה הסימבולית "חברה" אחת). המושג אומר - אני זה לא מה שאני חושב שאני, האני הוא לא מה שאחרים חושבים שאני, האני הוא מה שאני חושב שאחרים חושבים שאני. - זהו הלב של תהליך האינטראקציה. שני הצדדים נמצאים במו"מ דינאמי בלתי נפסק שבו אנחנו מפתחים את המחשבה ויכולת הניתוח שלנו על מה שהאחרים חושבים עלינו. יש לנו תהליך שהאני הזה משתנה "תוך כדי שהוא מסתכל במראה". אצל מיד: הבחנה בין I ל Me, והבחנה בין Play ל Game. - מיד יותר סכמתי בחלוקה האנליטית שלו. הוא מפריד בין הI (אני) וה me (עצמי) ומבחין בין play ו game. הרעיון של מיד יותר קרוב לרעיון של פרויד, ה I יותר קרוב לאיד והme לאני החברתי, אך שוב אין כאן התנגשות אלא יש כאן תפיסה של אינטראקציה תמידית. החברה אף פעם לא נמצאת מחוץ ליחיד (גם אצל קולי) היא תמיד בתוך האדם, אנחנו לא חושבים על היחיד שהוא נטול חברה אין יצור כזה. מיד מציע תפיסה התפתחותית, תיאור התפתחותו של הילד. כאשר הילד בגילאים מאוד קטנים הוא מוקף ב significant others האחרים המשמעותיים (בני המשפחה הקרובים בד"כ) והוא לומד להיענות לדרישות שלהם. השלב הבא הוא שלב ה play זהו שלב שבו אין הבנה של קיום של כללים, של כללי פעולה מוכללים, אי אפשר להבהיר נורמות. החוקים הם מה שהילד יוצר אל מול מי שהוא משחק ואין לילד יכולת להבין שיש חוקים מוכללים ומוגדרים שצריך לפעול לפיהם, יש חוקים מוגדרים ב"תוך המשפחה". ככל שהילד מתפתח (גיל 3 או 4), כשהשפה שלו מתפתחת {הערה על גופמן - השפה היא מערכת של סמלים, התקשורת דרך סמלים היא מרכיב מאוד מרכזי באינטראקציה הסימבולית, כאן הרעיון בא לידי ביטוי אצל מיד} האדם הוא יצור חברתי, ככל שהשפה שלו יותר מפותחת ככה היכולת שלו ללמוד מחשבות מופשטות יותר מפותחת. המערכת הקונספטואלית המופשטת לא קיימת אצל ילד בגיל 3-4 . כאשר השפה והיכולת לנהל תקשורת עם הסביבה מתפתחת גם ההבנה של מציאות שמעבר לנו (לא דירקהיימיאנית, אך יש תפיסה של מציאות שממשיכה גם כשאנחנו לא נמצאים בה). היכולת הזו גם מתפתחת ובגיל 5-4 מתחיל שלב ה game, מתפתחת אצל הילד היכולת שיש חוקים כלליים שהם מחוץ להסכמה בינו לבין עצמו, בשלב הזה מתחילה להיווצר הבנה של 'האחר המוכלל', מתחילה להתפתח הבנה של 'חברה', 'חברה' כמשהו מופשט כללי שיש לו רצונות מהילד. מהשלב הזה ה"עצמי החברתי" הזה נמצא כל הזמן באינטראקציה ומנסה להבין את הציפיות ממנו ולמצוא את דרכו בתוכן. דגש על חשיבות השפה כמערכת של סמלים

סטייה על פי הגישה האינטראקציונית

הגדרת מצב משותפת מובחנת משל הקבוצה הדומיננטית - בגישה האינטראקציונית הגדרת מצב משותפת נוצרת בתוך הסיטואציה ועל כן אנשי הגישה האינטראקציונית יהיו קשובים במיוחד בסיטואציות שיש בהן קבוצה קטנה מסיבות כאלו ואחרות מיוצרת בה הגדרת מצב שעבור הקבוצה המרכזית תחשב כהגדרת מצב סוטה, בניגוד לגישה הקונפליקטואלית ההנחה כאן לא תהיה שהקבוצה החזקה בחברה קובעת הגדרה או יוצרת הבחנות, אלא שזה משהו שמופיע מתוך הקבוצה הקטנה. גופמן - עוסק בסטייה לא מעט - הוא חקר מוסדות כוללניים כחלק ממחקר שנעשה בבתי חולים לחולי נפש - שני המושגים המרכזיים שאנחנו רוצים לקחת מגופמן לדיון בסטייה הם סטיגמטיזציה וקריירה סוטה - סטיגמטיזציה = תיוג. סטיגמטיזציה - אנחנו מדביקים הערכה חברתית שלילית להתנהגות או לתכונה מסוימת. האדם או הפעולה שנעשית נתפסים כשליליים על ידי החברה. אין תפיסה של מאפיין שלילי של הפעולה ושל האדם עצמו, אין תפיסה אינהרנטית של פעולות מסויימות כפעולות רעות מבסיסן אלא דיון על האופן שבו חברה מגדירה פעולות מסויימות של אנשים מסויימיים בקונטקסטים מסויימים כשליליות. מה שמעניין את גופמן הוא התהליך שבמסגרתו פעולה מסויימת מדביקה לאדם שעשה אותה תו שלילי. התהליך שבו פעולה או מעשה שמוגדרים על ידי הסביבה כשליליים הופכים לתיוג/ לתג שחל על האדם כולו זה תהליך שמעניין את גופמן. איך מאדם שעשה פעולה סוטה הוא הופך לסוטה, או קבוצה שעשתה פעולה סוטה הקבוצה הופכת לקבוצה סוטה. ולפעמים גם להפך, דהסטיגמטיזציה (כמו שאנחנו מנסים לעשות לנכים וכו'). מחלה או נכות כמושא של סטיגמה. גם אם לא נסכים שזו סטייה היחס שהחברה מפנה אל המחלה או הפגם הגופני הם כאל סימנים של סטייה שגוררים הרחקה והסתגרות - יש לנו נטייה להתייחס לאנשים שהם נכים או בעלי פגם מולד/פיזי/מראה כאל מוזרים כאל מי שכלל לא אמורים להיות מעורים בחברה. הטענה של גופמן היא שהאדם הנכה (הקרירה הסוטה) הרבה פעמים מפנים את האופן שאחרים מתייחסים אליו, והרבה פעמים הוא מתחיל להתייחס לעצמו כאל מי שהוא בעייתי פגוע ופחות מוצלח ולכן הוא מפתח קריירה של סטייה, האדם מתייחס לעצמו כמוגבל ופועל ככה. לכן הסיכוי של האדם ה"סוטה" להיחלץ מהתהליך הזה מהמיקום שהחברה מעניקה לאנשים "סוטים" הוא סיכוי קטן. אנשים מפנימים את התפיסה החברתית הזו וזה מגביל את אופני הפעולה שלהם ואת סיכויי החיים שלהם - סוציאליזציה. איך התהליך עצמו קורה? בקר:סטיה תוצר של תיוג (בהמשך לגופמן) בקר טוען שסטייה היא תוצאה של תהליך סוציאליזציה בדיוק כמו כל התנהגות חברתית אחרת: ביצוע פעולה לא קונפורמית (כמו עישון מריחואנה) ההכרה הפומבית בפעולה כחריגה הכללת ההתנהגות הסוטה וגינויה - עישון מריחואנה הוא דבר רע ואנחנו מחילים את זה על כלל הקבוצה המעשנת ועל העישון עצמו, ויש גינוי פומבי. התהליך שהחברה מסמנת את ההתנהגות הסוטה הוא חלק מתהליך הסטייה עצמה - ותהליך התיוג - הסטייה היא תוצאה של סוציאליזציה לדרך מסויימת ולא לדרכים אחרות. הנצחת הסטייה ע"י החברה ע"י התוויה - התחברות דיפרנציאלית- התחברות עם קבוצה שהערכים והנורמות שלה שונים מהערכים והנורמות של החברה הסובבת אותה, הסיכוי של מימי שמתחבר אל הקבוצה להפנים את הערכים של הקבוצה יותר גדול. לדוגמא כשאנחנו חושבים על ילדים שגדלים בשכונת עוני הסיכוי שיטה לפשע הוא גדול יותר. הסיכוי של הילד להתחבר עם קבוצה "סוטה" ולהבנות את הזהות שלו לפי הסוציאליזציה של הקבוצה הסוטה גדל, ועל כן הסיכוי שהילד יהפוך להיות חלק מעולם הפשע הוא יותר גדול.

פונקציונליזם

האופן שבו הגישה הפונקציונליסטית התפתחה אחרי דורקהיים פרסונס והפונקציונאליזם המאוחר - מנסח את העקרונות של הגישה הפונקציונליסטית מכיוון שהוא צריך להפריד את עצמו מפרדיגמות אחרות שקיימות. הכללים של הפונקציונליזם: תפיסת החברה כמערכת (אורגניזם) בעלת צרכים מובחנים - מערכת שהחלקים שלה תלויים אחד בשני, וכל חלק משרת את החלקים האחרים. השאלה המרכזית: מהו הצורך (פונקציה) שממלאת כל תופעה חברתית? מוסדות החברה ממלאים פונקציות בשימור הסדר החברתי/שיווי המשקל. - לאיזה צורך הם קיימים? וכיצד הם תורמים? אקווליביריום (שיווי משקל)- כיצד המוסדות תורמים לשיווי משקל שמבטיח את היציבות של החברה ושימור הסדר החברתי. לכל חברה ארבעה צרכים מרכזיים AGIL: אדפטיבי adaptive= התאמה לסביבה הפיסית - הצורך של חברה שקיימת בתוך הקשר פיזי מסוים להתאים את עצמה להקשר ולסביבה הפיזית. הצורך האדפטיבי מתמלא באמצעות המוסדות הכלכליים - אלו הם מוסדות שתפקידים למלא את הצרכים הבסיסיים של האדם (ביגוד, דיור, מזון וכו' יכולים לנוע ממוסדות פשוטים (ציד ולקט) ועד מוסדות מורכבים יותר (שוק, חקלאות וכו')). {מוסד - דרך מקובלת למילוי צורך מסוים} השגת מטרות goal attainment = מוסד פוליטי. כל חברה צריכה להגדיר לעצמה את המטרות שלה ולנסות להתארגן על מנת להשיג את המטרות האלה. המוסד שאמור לעשות עבורנו את זה הוא המוסד הפוליטי, קרי המנהיגות (יכול להיות כל דפוס מנהיגות: כריזמטית, דתית, מנהיגות מלוכנית, מפלגות, ממשלה, נשיאות וכו'). אינטגרציה (integration) = מוסדות החינוך והמשפחה - צורך מלכד, משהו שמבטיח את הסולידריות החברתית, לכך אחראים מוסדות החינוך והמשפחה. המוסדות הללו מבטיחים שניצור תקשורת עם האחרים, נרגיש חלק מקהילה, ואנחנו לא גדלים לבד ובנפרד ללא קשרים חברתיים. אדם מהגדרתו הוא יצור שיש לו קשרים חברתיים. בלי אינטגרציה החברה לא תתקיים ותתפרק. לטנטי latent (נסתר חבוי) = המוסד התרבותי - הצורך באותה הפנמה עמוקה של הסדר החברתי. הפנמה של התודעה החברתית הקולקטיבית. בלי תודעה קולקטיבית ובלי הנחות יסוד (שאין צורך לבקר אותן) בלעדיהן החברה לא תתאחה. לכן את התודעה הקולקטיבית הזו אנחנו צריכים לספוג, לכן זה לטנטי (חבוי ונסתר) אנחנו לא יכולים להיות מודעים לכן שאנחנו סופגים זו. זה תת הכרתי. המוסד שאחראי על זה הוא המוסד התרבותי.

בירוקרטיה

הבירוקרטיה היא דפוס של ארגון שמבוסס על סמכות לגלית רציונלית. בניסיון לומר מהו ארגון בירוקרטי ובמה הוא נבדל מארגונים אחרים, וובר מייצר עבורנו מכשיר שנקרא "טיפוס טהור" - (בעבר נקרא טיפוס אידיאלי) - מכשיר מתודולוגי שמכיל תכונות של התופעה שאותה אנחנו מבקשים לחקור ומאפשר לנו להשוות בין ביטויים שונים של התופעה הזו במציאות. וובר מאוד ביקורתי על הבירוקרטיה אך מנגד הוא טוען שהיא מאוד יעילה. הטיפוס הטהור הוא לא "טיפוסי", אין כמוהו במציאות והוא לא אידיאלי - זה לא "מתכון" לניהול יעיל, הוא מגדיר את הטיפוס הטהור מהבירוקרטיה הפרוסית בת זמנו. כאשר וובר מתורגם על ידי פארסונס לאנגלית, בקונטקסט התרבותי של ארה"ב בשנות החמישים האמריקאים מזהים יעילות עם זכויות ערכיות. הם קוראים את הטיפוס הטהור כטיפוס אידיאלי, והם מתייחסים לזה כמרשם. נוצרת ספרות ענפה ששואלת האם המודל הזה הוא אכן המודל היעיל ביותר? וובר רואה בבירוקרטיה ביטוי לסוג מסויים של התנהגות רציונלית (להיזכר בסוגי פעולה לפי וובר), ישנה פעולה רציונלית של ערכים -פעולה כמו חתירה של הפרוטסטנטים להצלחה, הם האמינו במערכת אתית ערכית, זו פעולה שנמדדת בקשר שלה עם ערכים מסויימים- רציונליות של אמצעים ומטרות - לא נמדדת בעמידה בסולם ערכי, היא נמדדת רק בהצלחת הקשר, האם השתמשנו באמצעים הנכונים כדי להשיג את המטרה- אנחנו נשאל על היעילות של הקשר בין האמצעים והמטרות. אנחנו מכנים רציונליות כזו כ"אינסטרומנטלית" זו רציונלית "מכשירית". הבירוקרטיה היא רציונלית בכך שהיא האמצעי היעיל ביותר להשגת המטרה, אבל היא לא תמיד הגיונית. רוברט ברטון - דיבר על "דיספונקציות". הוא אומר שיש דברים בחברה שלא משרתים את המטרה, והוא דיבר על דיספונקציות של הבירוקרטיה. אנחנו רואים את הבירוקרטיה כדבר שלילי כי אנחנו רואים את האימפרסונליות לדוג' - בתוך הבירוקרטיה יש מאפיינים שהם בנויים בתוך הבירקורטיה אך הם לא יעילים, הם יוצרים בעיות. וכאן עולה השאלה האם הבירוקרטיה היא אכן המודל היעיל ביותר? ביקורת על הטענה האם המטרות של הארגון או הדמוקרטיה הן אכן מוסכמות - ביקורת המטרות המוסכמות - מיכלס - חוק הברזל של האוליגרכיה - חוקר את המפלגה הסוציאל דמוקרטית של גרמניה. למפלגה יש שני ערכים סוציאליזם ודמוקרטיה, הוא רואה שבעוד שהמפלגה קטנה היא בונה מוסדות דמוקרטיים מאוד מפותחים. לאט לאט מגלים שכל דבר מצריך הצבעה וזה מתסמן כדבר לא יעיל, ואז הם מקימים את "מוסדות המפלגה" ונותנים להם את הכוח לקבל החלטות. מה שטוען מיכלס קרוי "חוק הברזל של האוליגרכיה" - בכל דמוקרטיה תצמח אוליגרכיה (קבוצה קטנה של מי שמחזיק בכוח) ואוליגרכיה תמיד שואפת לשמר את הכוח בידיה שלה ולהוריש אותו למקורביה, זה דטרמיניסטי. מדוע זה ביקורת שלכל ארגון יש מטרות מוסכמות מראש? כאן קורה תהליך של הסטת מטרות- במקום המטרה המקורית של המפלגה, האוליגרכיה הזו שמחזיקה בידיה את כל הכוח מפסיקה לראות את המטרה המשותפת לכל חברי הארגון והיא מתחילה לראות מטרה אחרת. היא רואה את שימור הכוח שלה כמטרת הארגון והיא תשתמש בכל המשאבים של המפלגה על מנת לשמור על המטרות שלה. תופעה זו תקרה בכל ארגון. יש לנו עוד תהליך שקשור ל"הסטת מטרות" - לדוג' קק"ל - לאחר הקמת הארגון לא היה צריך כביכול את הארגון, ועדיין הארגון לא התפרק. הארגון הזה גדול עם כוח ויש לו אינרציה - כאשר ארגון מממש את המטרות שלו הוא מחליף אותן. הקרן הקיימת לישראל כיום נוטעת יערות, במקום המטרה המקורית של רכישת קרקעות פרטיות על ידי גיוס כספים. כלומר החלפת המטרות נועדה על מנת לשמר את עצם קיומו של הארגון - ומכאן שימור כוחם של המנהלים והמנהיגים של הארגון. ביקורת אופן הפעולה: - העיקרון הפיטרי - ספר שעוסק בבירוקרטיה. הספר מתאר כל מיני "פאקים" קטנים של הבירוקרטיה. החוק הפיטרי המפורסם ביותר אומר שהבירוקרטיה מלאה באנשים שנמצאים בדרגת חוסר הכשרון שלהם. קידמנו אנשים עד שהם הגיעו לתפקיד שהם לא שווים כלום, אך יש להם קביעות, אי אפשר להוריד אותם בדרגה או לפטר אותם. כלומר הבירוקרטיה מגיעה למצב שהיא מלאה באנשים שנמצאים בעמדות שהם לא מסוגלים למלא. ואז הבירוקרטיה מתחילה לתפוח והיא הופכת ללא יעילה. - חוק פרקינסון - מנגנון הניפוח העצמי הבלתי נשלט של הבירוקרטיה. לכל פקיד בבירוקרטיה יש אינטרס לקחת תחתיו שני פקידים נוספים - כי זה הופך את הפקיד הראשון ליותר חשוב. אך אנחנו לא רוצים שיהיה רק פקיד אחד תחתינו, כי הוא יוכל להחליף אותנו. כל אחד יהיה מומחה רק לחלק וככה אנחנו נשמור על הכוח שלנו. זה אחד החוקים שגורמים לניפוח של הבירוקרטיה מבלי קשר לביצוע שארגונים מבצעים.

תרבות בגישה הפונקציונליסטית והקונפליקטואלית

הגישה הפונקציונליסטית - מייחסת חשיבות רבה לתרבות. - התרבות נתפסת כמקור של לכידות חברתית. - מדורת השבט. אנשים פועלים על פי מערכת הערכים שלהם, קיומה של מערכת ערכים נורמטיבית והשמירה עליה הם דברים חשובים מאוד. ישנו ניסיון לחדד את הגבולות של הנורמטיביות, אבל גם הגישה הפונקציונליסטית התחילה לדבר על קיומן של תת תרבויות. הנחה על קיומה של תרבות של החברה כולה (קונצנזוס), אבל גם על אפשרות קיומן של תת תרבויות. - תת תרבויות נתפסות בשני אופנים, גם כדבר שמסכן את החברה - הפונקצינליסטים השתמשו במושג "תת תרבות" כאלטרנטיבה שמסכנת את התרבות הגדולה. אך היה גם שיח על כך שגם כשיש תת תרבויות, ניתן לחזור ולהסתכל עליהם ולמצוא בסופו של דבר שכבה מאוד דקה של ערכים משותפים שמחברים את האזרחים הללו בעלי התתי תרבויות השונות, זה עדיין מחבר אותם לתת תרבות משותפת. ההתייחסות לתת תרבויות נתפסת אצל חלק כדיספונקציה - דבר שהולך נגד צרכי החברה, מצד שני יש להן פונקציה שמאפשרות גמישות ושינוי תרבותי כאשר רעיונות חודרים מהשוליים ומביאים לשינוי תרבותי. הגישה הקונפליקטואלית: מרקס: התרבות כחלק מבניין העל האידיאולוגי. יוצרת תודעה כוזבת והצדקה להמשך שליטת בעלי אמצעי הייצור. אסכולה פרנקפורט: התפתחות של קבוצת חוקרים שנקראה "אסכולת פרנקפורט" (מרקוזה, אדורנו, וולטר בנג'מין) - קבוצת אינטלקטואלים, ברובם יהודים - ישבו בתקופה של בין מלחמות העולם ועסקו בנושאי התרבות. הם הושפעו מאוד מגישות מרקסיסטיות. הם היו חוקרי תרבות מתחומים שונים (ספרות אומנות וכו'), הם חקרו את עניין התרבות הפופולורית וקיומה- כלומר הם חקרו את האפשרות של היווצרות תרבות עקב שינויים טכנולוגיים והשינויים התרבותיים שהטכנולוגיה מייצרת. היו להם רעיונות ניאו-מרקסיסטים - הם הכירו בכך שתרבות היא חלק מבניין העל האידיאולוגי, אך גם אותה צריך לחקור. צריך להבין איך תרבות עובדת כדי להבין את אופן השיעתוק, הם עברו מחקר התשתית הכלכלית לחקר הבניין האידיאולוגי. הם עברו מדיון בחברה יצרנית לדיון בתרבות צרכנית - מניתוח של שעות העבודה לניתוח של שעות הפנאי. עבודותיהם תפסו תפקיד מאוד גדול במתן לגיטימציה ל"תרבות ההיפית". האסכולה הייתה מאוד רדיקלית- אנשיה זכו למקלט מדיני בארה"ב במלחמת העולם השנייה. חוקרי אסכולת פרנקפורט הם אלו שהחלו לדבר על החברה הצרכנית. אם לפני כן אנחנו קוראים את מרקס ומתייחסים אל תהליך הייצור כתהליך מרכזי שמעצב ומארגן את החברה ואת מקומו של האדם בתהליך הייצור כקובע את סיכויי חייו הרי שחוקרי אסכולת פרנקפורט מפנים את הזרקור אל תהליך הצריכה שהוא תהליך מרכזי ודומיננטי בעיצוב זהותם של בני אדם. עוברים מחברה יצרנית לתרבות צרכנית. התפיסה של אנשי אסכולת פרנקפורט - חקרו דפוסים של צריכה תרבותית, את הזירה של ניתוח דפוסים של צרכנות והניסיון להבין אותם ולהבין כיצד אנשים מבטאים את הזהות שלהם דרך צרכנות ומייצרים את הזהות שלהם תוך כדי צרכנות, הפך להיות חלק מאוד מרכזי בניתוח הניאו מרקסיסטי של תרבות. - למשל "הסלברטי" - העלאה על נס של דמות חד פעמית ומיוחדת אבל למעשה מסונטזת על ידי יועצים. צריך לשים לב שתרבות מיוצרת - מי מייצר את התרבות ומי קובע אותה? נדמה לנו שכשאנחנו מאוהבים שההתנסות הרומנטית היא חד פעמית - נדמה לנו שזה ייחודי לנו, ואנחנו שוכחים שהתפיס שלנו של "מהו רומנטי"? היא תפיסה שאנחנו מקבלים עוד מילדותנו. התפיסות הרומנטיות שלנו הן מובנות ומיוצרות על ידי החברה, אנחנו שוכחים שזה "מסונטז". למי היו אינטרסים לעשות את זה? השאלה שאנשים אסכולת פרנקפורט מעלים היא לא "איך תרבות מייוצרת" אלא "מי מייצר אותה". בורדייה וההון התרבותי - שואב ומושפע מאסכולת פרנקפורט ומדבר על האופן שבו תרבות/צריכה של תרבות מייצרת אבחנות חברתיות והיררכיות חברתיות.

גישת הקונפליקט אצל קרל מרקס

הגישות הקונפליקטואליות הן רבות, שונות זו מזו, ויש יחסית מעט הנחות יסוד משותפות לכל אותן גישות קונפליקטואליות. המושג מעמד - מבחינת סוציולוגים פוסטמודרנים הוא "זומבי-קונספט" זהו קונספט של מושג "אחרי מותו"/"מת מהלך". המעמד הוא לא דבר שמגדיר או מעצב חיים עבורנו - אם אנחנו רגילים לחשוב בעידן הפוסט מודרני שהמרכיבים של הזהויות מהסוג החדש הם שמעצבים את חיינו למעשה (דתי-חילוני, נטיות מיניות וכו'), והמיקום המעמדי (הרקע הסוציו-אקונומי) שאליו נולדנו נתפס כפחות חשוב. האם הקונספט של מעמד עדיין בעל יכולת הסברית (כלומר האם עדיין המיקום המעמדי מעצב את חיינו)? קרל מרקס - טענות מרכזיות: המציאות כזירת מאבקים - האם המאבק הוא בין קבוצה לקבוצה? או בין קבוצות לקבוצות? מרקס משיב בפשטנות שהחברה מתחלקת, ותמיד התחלקה, לשני מעמדות שמניעים את ההתפתחות של העולם והחברה. מעמד ראשון הוא של בעלי אמצעי ייצור, והמעמד השני הוא של חסרי אמצעי ייצור. (מוביל לנק' שנייה). המאבק מתרחש תמיד בין בעלי לחסרי אמצעי הייצור - המאבקים הללו לא רק שמנהלים את החברה, אלא מניעים גם את ההיסטוריה. (מוביל לנק' 3) מטריאליזם היסטורי - ההוויה קובעת את התודעה. - חומריות ההיסטוריה, מבוססת על שליטה בחומר (חומר מטריאלי). מרקס ואנגלס מבחינים בין תקופות שונות של העולם: העידן העתיק בו שלטו בעלי העבדים והאדמות כאשר הנשלטים הם העבדים, עידן שבו יש בעלים שהם לא רק בעלים של אמצעי ייצור אלא הם גם הבעלים החוקיים של העבדים. לאחר מכן מגיע העידן הפיאודלי; יש פיאודלים (בעלי אדמות) שקיבלו אדמות מהמלכים בתמורה לכספים שהם נותנים למלכים, הצמיתים אינם בבעלותם של בעלי ההון אך אין בידיהם אמצעי ייצור. הצמיתים מעניקים את כוח העבודה שלהם לפיאודלים על מנת שהם יוכלו לקבל חלק מהגידולים ומהתוצרת החקלאית על מנת לשרוד. המהפכה הצרפתית חתמה את העידן הפיאודלי והחליפה אותו במשטר הקפיטליסטי- בעידן זה יש בעלי הון ששולטים באמצעי הייצור המאוחרים יותר (מכונות), וחסרי אמצעי הייצור הם הפועלים אשר נאלצים למכור את כוח העבודה שלהם בתמורה לשכר בכדי שיוכלו לקנות את כל צרכיהם. הקשרים הללו בנויים על קונפליקטים, וכאשר הקונפליקטים מגיעים לשיא יש מהפכה שמשנה את החברה באופן מרחיק לכת. מרקס הוא מטריאליסט - התפיסה של מרקס חד כיוונית- מה שיש בבעלותנו (השתייכותנו למעמד הבורגני או הפועלים) מגדיר את התודעה ואת כל הוויה שלנו. אופן יצור - מאפיינה של תקופה היסטורית. מרקס מחפש חוקיות כללית להסבר השינוי - אופן הייצור מגדיר את טבעה של החברה אותה אנו לומדים (חברה חקלאית, חברה בורגנית, חברה קומוניסטית וכו'...). אופן הייצור מורכב משני דברים: 1. כוחות ייצור 2. יחסי ייצור כוחות יצור - כל המרכיבים שפועלים בתהליך הייצור (מכונות, קרקע, מים, תקשורת וכו') כל המרכיבים הלא אנושיים שנחוצים על מנת לייצר. יחסי יצור - כל היחסים שנוצרים סביב תהליך הייצור. בגלל התפיסה המרכזית של מרקס שבה תהליך הייצור בהוויה החברתית שלו, כל היחסים החברתיים הם יחסי ייצור. היחסים בחברה מוגדרים לפי מקומו של האדם במערך הייצור (בעל אמצעי ייצור או חסר אמצעי ייצור?). טבע האדם - 'הומופאבר' - מרקס מספר סיפור על מהנדס שחושב שיכול לתכנן את העולם לפי רצונו ומגלה את המגבלות שלו. האדם הוא מטבעו יצור יצרני ויצירתי שרוצה ליצור ולבטא את עצמו באמצעות הדברים שהוא יוצר. מרקס מאמין שהאדם יצור דברים מתוך הטבע שלו וללא כל צרכים של מסחר וכד'. על פי מרקס אנחנו יכולים לראות שבכל תקופה יש התאמה בין אופן הייצור לבין יחסי הייצור. כאשר יש לנו תשואת ייצור מסוימת נבנים סביבה יחסים סביבתיים שנבנים על בעלות/חוסר בעלות והיחסים הללו יציבים יחסית. אך כאשר נוצר שינוי באופן הייצור נוצר שינוי בכוחות הייצור. את יחסי הייצור יותר קשה לשנות, הם נורא סטטיים, ולכן כשיש שינויים בכוחות הייצור נוצר מתח ביחסי הייצור והפער הולך ונעשה קשה יותר ויותר (והתוצאה מהפכה...). הדוגמה של מרקס: המהפכה הצרפתית - יש לנו את מעמד הבורגנות שהוא מעמד ביניים בין האצילים לצמיתים, זה מעמד עם מעט מאוד זכויות שמתחיל לגדול והופך להיות חלק מרכזי בכלכלה, הם שולטים באמצעי הייצור (הרבה פעמים אנשי אצולה משיאים את בנותיהם עם בני אצולה כי הם זקוקים לתמיכה הכלכלית מהבורגנים). הבורגנות לא יכולה לממש את המקום החדש שלה של הבעלות על אמצעי ייצור בזכויות חברתיות. הפער שנוצר בין השליטה של הבורגנות באמצעי ייצור לבין חוסר הזכויות והיחסים החברתיים שמשתמרים על יחסים פיאודליים הולך ונעשה יותר ויותר קשה. הבורגנים מתארגנים כדי לשנות את יחסי הייצור, והמהפכה הצרפתית מבחינת מרקס היא מהפכה של התאמת יחסי הייצור לכוחות ולאופן הייצור. הטענה של מרקס - הבורגנות, בכדי לזכות במעמדה החברתי, מחוללת את המהפכה התעשייתית שהיא המהפכה הבורגנית. בכל תקופה המאבק בין הבעלים וחסרי הבעלות זורע את הזרעים למהפכה הבאה. הבורגנות מביאה על עצמה את הדברים שיהרסו אותה, על ידי יצירת דברים שאמורים להגדיל לבורגנות את ההון. מדוע? מכיוון שהעובדים שיכולים גם הם לעשות שימוש בכל הטכנולוגיה שמייצרת עבורם הבורגנות, מתחילים להבין את מצבם. אם בעבר חסרי אמצעי הייצור חשבו שהמצב שלהם הוא בגללם (מצב איכות חיים ירוד), פתאום הם עובדים יחד ורואים שמצבם דומה והמצב גם באזורים אחרים דומה. עם חווית המציאות הזו לאט לאט הם מתחילים לפתח תודעה מעמדית - יש משהו משותף לכולם, בלי קשר אליהם, אלא בגלל המבנה החברתי- מתוך ההבנה הזו הם מבינים שהם צריכים לשנות את זה. התהליך הזה הוא, לפי מרקס, מעבר מלהיות "מעמד לכשעצמו" (קטגוריה חברתית אובייקטיבית, לפועלים אין עדיין תפיסה אינטרסובייקטיבית) ל"מעמד למען עצמו" (קבוצה עם תודעה מעמדית משותפת, הם מבינים את השיתוף ואז הם יכולים להתחיל לפעול יחד כדי לשנות את מצבם). לטענת מרקס מהפכת הפועלים תהיה המהפכה האחרונה - המהפכה הזו תביא לביטולה של הבעלות על אמצעי הייצור, אמצעי הייצור יהיו בבעלות הכלל (ועל כן לא יהיו מעמדות...). דיאלקטיקה - שינוי מתוך ניגודים. ההסבר של מרקס הוא הסבר דיאלקטי מכיוון שזהו הסבר שמראה על שינוי שמתחולל רק מתוך התנגדויות בין קבוצות. סוגיית הניכור alienation העובד מנוכר מפעולתו היצרנית - אחת הסיבות שגורמת לעובדים לרצות להתנגד, היא העובדה שהם מנוכרים. אומנם טבעו של האדם הוא יצרני, אך באופן הייצור הקפיטליסטי הטבע היצרני לא יכול להגיע לידי ביטוי מכיוון שבאופן הייצור הקפיטליסטי האדם איננו נהנה מהתוצר שהוא יצר, לאדם אין שליטה על התוצר שלו (לא מתי כמה ומה), הייצור נכפה מבחוץ. לדוגמה, כשאדם מצייר הוא רואה את כל השלבים בייצור, אך בתהליך הייצור הקפיטליסטי האדם לא ניתקל במוצר אלא הוא מחבר רק חלק אחד מתוך התוצר השלם. העובד מנוכר מן המוצר עצמו העובד מנוכר מהפוטנציאל כישות יצרנית תשתית ומבנה על ידע/מדע חוק תרבות מדינה חינוך תשתית כלכלית = אופן הייצור (אמצעים +יחסים) התשתית הכלכלית היא התשתית של המבנה החברתי אשר בנויה מאופן הייצור ומהיחסים. יש לנו את בניין העל האידיאולוגי - מבנה זה מורכב מכל הצורות התודעתיות שלנו (מדע, חוק, תרבות מדינה חינוך וכו'), כל דבר שקשור בהסדרים החברתיים ובאופן שבו אנחנו חווים ותופסים את החברה, כל אלו חלק מבניין העל האידיאולוגי. אלתוסר מסביר שמרקס בעצם אומר שאותם מבני על משקפים את מבנה השליטה בתשתית. מי ששולט בתשתית (בעלי ההון) הם אלו שמעצבים ושולטים בחינוך במדינה בחוק בדת וכו'.. , והם משתמשים במבני העל האלה כדי לתת לגיטימציה להמשך השליטה שלהם בתשתית. חצים אדומים - שיעתוק (reproduction) - ייצור מחדש של הסדר החברתי. מה שחשוב בשיעתוק הוא המרכיב הלגיטימציוני. זה לא סתם שבעלי ההון נעזרים בידע מדעי, חוק, תרבות מדינה וחינוך כדי לשמר את הכוח שלהם, אלא הידע החוק... והחינוך נותנים לגיטימציה לשליטה של בעלי ההון בסדר החברתי. הם הופכים את השליטה הזו למובנת מאליה וטבעית, לא רק שאנחנו לא מתקוממים נגדה אנחנו בכלל לא חושבים שהיא בעייתית. דוג' 'הדת היא אופיום להמונים' - נחשוב על הדת הקתולית (לתפיסתו של מרקס), הדת הקתולית בעידן הפיאודלי - הכנסייה הייתה בעלת הון גדולה מאוד והייתה חלק מהמעמד של בעלי אמצעי הייצור- הכנסייה אמרה למאמינים שמי שסובל בעולם הזה מובטחים לו חיי עולם הבא. ככל שסובלים יותר בעולם הזה כך מגיעים יותר בוודאות לגן עדן. ומה שמבטיח את העלייה לגן עדן זו השתתפות בטקסים של הכנסייה, תשלומים שניתנים לכנסייה וכו'. כך, טוען מרקס, הכנסייה מראה לצמיתים המסכנים החסרי-כל שבעצם טוב להם ואסור להם לרצות שינוי. אם הם ירצו לעשות שינוי או אם הם ייצרו שינוי חברתי הם יפגעו ברצונו של האל ואז הם לא יוכלו לעלות לגן עדן. ז"א שהצמיתים חוו את החיים שלהם ברמה התודעתית כמשהו ש"בסדר" זהו פרוזדור לעולם הבא, והם לא רוצים לשנות אותו על מנת לזכות בעולם הבא בגן עדן. ולכן הדת היא אופיום להמונים מבחינתו של מרקס, היא מסמאת את עיניהם של המאמינים היא לא מאפשרת להם להבין שמדכאים אותם מנצלים אותם ומנכרים אותם, היא מונעת מהם להתארגן ולעשות משהו איזה שהוא שינוי חברתי, והיא משמרת את השליטה של בעלי ההון ונותנת לגיטימציה לשליטה הזו ('זהו רצון האל'). אם האופן שבו החברה בנויה משמר את היציבות שלה אף אחד לא ירצה לשנות אותה. הגישה הפונקציונליסטית היא חלק מגופי המדע שמטופחים על ידי בעלי ההון כדי להצדיק את השיטה החברתית הקיימת ולתת לה לגיטימציה. הידע שמיוצר משתתף בשעתוק של הסדר החברתי הקיים תוך הענקת לגיטימציה. הביקורת הקונפליקטואלית על התיאוריה הפונקציונליסטית - אחת הטענות של הסוציולוגיה המרקסיסטית כביקורת על הסוציולגיה הפונקציונליסטית של פארסונס הייתה שהסוציולוגיה הפונקציונליסטית (שאומרת שמה שקיים משרת את הסדר החברתי ומשרת פונקציה) אז היא מונעת את הרצון להתארגן ולייצר שינוי חברתי מהחשש שאם יהיה שינוי חברתי החברה תתפרק. אם האופן שבו החברה בנויה משרת את היציבות שלה אף אחד לא ירצה לשנות את המבנה שלה מכיוון שזה מסוכן, טענתם של הסוציולוגיה הקונפליקטואלים תהיה שהגישה הפונקציונליסטית היא חלק מהידע וגופי הידע והמדע שמטופחים על ידי בעלי ההון כדי להצדיק את השיטה החברתית הקיימת ולתת לה לגיטימציה, כלומר הידע שנוצר משתתף בשימור הסדר החברתי - שעתוק הסדר החברתי הקיים (תוך הענקת לגיטימציה). תודעה כוזבת - סוג של תודעה שמפריע למעמד הפועלים להבין את מקומם בחברה, להבין את העובדה שהם נפגעים. מעבר לשליטת הבורגנות בהון הם שולטים בתודעת החברה כולה. תודעה כוזבת יכולה להיות גם לבעלי אמצעי הייצור - הם מאמינים לתיאוריות שהם בונים, רק שעבורם התודעה הזו לא מזיקה כל כך. דוגמא: חוק - "אסור לגנוב" - חוק שמשמר את התפיסה של בעלות על מוצרים, מגדיר רכוש פרטי. מתי אנחנו מגדירים משהו כגניבה ומתי זהו רווח? ניכוס - לקיחת נכס של מישהו אחר לעצמנו באופן לגיטימי. (לוקחים משהו מהכלל ומשייכים לעצמנו באופן לגיטימי, וזה על פי מרקס ניכוס) הקפיטליזם יכול היה להתממש בעולם רק בגלל שמדינות אכפו הסכמים - המדינה משקיעה המון משאבים (שבעל ההון לא משקיע בהם). מדוע תתחולל מהפכה לפי מרקס? חוסר התאמה בין אמצעי הייצור לבין יחסי הייצור מגפת עודף הייצור הבורגנות יוצרת את התנאים בהם יהפוך מעמד הפועלים ממעמד לכשעצמו למעמד למען עצמו מרקס מסייע לחשוב בצורה אחרת על הדברים המובנים מאליהם.

אי שיוויון אתני בגישה הקונפליקטואלית

הגישות הקונפליקטואליות ערערו בעיקר מבחינה פוליטית על התפיסות הפונקציונליסטיות לגבי אי שיוויון אתני. הרעיון של "תלמידים טעוני טיפוח" גם הוא בא מדרך חשיבה של גישת המודרניזציה - הרעיון היה שיש תלמידים שבאים ממשפחות שבהן הם לא יכולים לקבל את הידע והכלים שיאפשרו להם להיות מתאימים לחיים בעולם המודרני, ולכן יש להתאים לגביהם תכניות פיתוח מיוחדות שיתנו להם לקבל את הכלים שהם לא יכולים לקבל בבית. הביקורת היא על כך שרואים בתרבות המערבית כמפותחת ונעלה יותר. הגישה הזו אומרת שלא מדובר בקבוצות מפותחות יותר או פחות אלא קבוצות שנאבקות על משאבים של כוח ויוקרה. ההבדלים כתוצר של מאבק בין קבוצות (אתניות וגזעיות) על שליטה במשאבים. - המאבקים הללו גורמים לקבוצה אחת להגדיר קבוצה אחרת כפחות מפותחת ו"נכונה" ומי שיוכל להגדיר מי המפותח ומי לא, מאפשרת לשלוט בכוחות החברתיים. מאבק בין קבוצות על משאבים, כאשר עצם ההגדרה נידון בהקשר הקונטקסט החברתי. מי יכול להגדיר מהי קבוצה חברתית "שייכת" ו"לא שייכת". לדוג' - ארה"ב - מי לבן? - בתחילת המאה האירים והאיטלקים הוגדרו כקבוצות אתניות נחותות, וההבחנה בין אירים איטלקים ואנגלו סקסים הופכת היום לחסרת חשיבות - אף אחד לא מניח שזה צריך להיות מקור לריבוד מאיזה שהוא סוג. גישה מרקסיסטית - דיון באתנו-מעמד - הגישה לא מתמקדת בהיבטים התרבותיים, אלא מתמקדת בקשר שבין אתניות ומעמד. אם עושים ניתוח מרקסיסטי של אי השוויון האתני/גזעי, הניתוח הזה יעסוק בקשר בין השתייכות אתנית/גזעית לבין משאבים כלכליים שעומדים לרשות הקבוצה. הניתוחים המרקסיסטים לא ידברו על מסורות תרבותיות, אלא על כך שההירככיה האתנית נגזרת מההירככיה הסוציו אקנומית. הקבוצות שנכנסות עם פחות משאבים יוגדרו כנחותות גם מבחינת המעמד שלהן. הגישות הקונפליקטואליות מבקרות את גישת המודרניזציה בכך שהגישה הזו מיועדת לתת לגיטימציה לסדר החברתי הקיים. לדוג' בחברה דמוקרטית העובדה שאנשים לא נהנים משוויון הזדמנויות או העובדה שאנשים שלכאורה כולם אזרחים והרקע האתני שלהם קובע את סיכוייהם בחיים נתפס כלא הגיוני, ולכן צריך להמציא הסבר למה זה מוצדק שאנשים בעלי מוצא מסויים יצליחו פחות/יותר מאנשים מארץ אחרת. כל הגישה המודרנית, לדוג' רעיון הפיתוח הוא מנגנון של הצדקה לשליטה של קבוצה אחת על אחרת ולשיעתוק של סדר מעמדי. הגישות הקונפליקטואליות ירחיבו ויאמרו שזה לא משעתק רק את הסדר המעמדי בתוך חברה ספציפית אלא זה משעתק גם את הסדר הגיאופוליטי, שבו המדינות העשירות הן שמכתיבות את דפוסי הפעולה של המדינות העניות יותר. גישה וובריאנית - קבוצות אתניות כקבוצות סטאטוס הפועלות באמצעות סגירות והדרה. - הרעיון כאן הוא שהקבוצות שיכולות לסגור את שעריהן ולהגדיר את עצמן כטובות יותר, אלו הקבוצות שמצליחות לשמור על היוקרה שלהן ואפשר למשל להסתכל למשל על התופעה של מפלגת ש"ס כנסיון לתת קונטרה, לצבור כוח פוליטי כדי לשנות את היוקרה של הקבוצה האתנית המסוימת שלהם. גם גזע ואתניות מוצגים כ "אחרות" חברתית, בעיקר אחרות חברתית. - בכל הגישות הקונפ' יש דגש על השימוש בגזע ובאתניות כמנגנונים של הדרה, מנגנונים של תיוג. הטענה היא שיכול להיות שיש הבדל, אבל המנגנונים הקונפ' מתרגמים הבדלים אתניים להיררכיה אתנית. שונות תרבותית נדונה במושגים היררכיים.

ריבוד חברתי בגישת הקונפליקט

החברה כחברה מעמדית - לגישת הקונפליקט בסוציולוגיה אין התעניינות במוביליות של היחיד שנתפסת כאחד ממנגנוני השיעתוק (תודעה כוזבת) - מערערות על התפיסות של החברה כחברה מריטוקרטית. ובמקום התפיסה הזו הם רואים בחברה חברה מרובדת. חברה שמחולקת לשכבות, והשכבות האלו פחות או יותר יציבות - הסיכוי למוביליות בין דורית הוא סיכוי יחסית נמוך. והאמונה בחלום האמריקאי ובסיכוי למוביליות וקיומם של פרטים מועטים שהגשימו את החלום היא סוג של מייצרת תודעה כוזבת שגורמת לאנשים שלא להתמרד כנגד המערכת, שמגבילה אותם בהזדמנויות שלהם. שיעתוק ולגיטימזציה - תמיד יבוא יחד - שיעתוק יבוא מתוך לגיטימיזציה. לא מספיק שמהערכת תעבור מדור לדור, אלא זה צריך להצטייר כצודק. ניאו מרקסיזם - מעמדות כנגזרים מאוטונומיה ולאו דווקא מבעלות על הון. - בשנות ה80,70 לאחר התעניינות חוזרת במרקס, צמחו תיאוריות שכונו ניאו מרקסיסטיות. התיאוריות הללו ניסו לעשות התאמות של מרקס לשוק העבודה בזמנם. בעוד מרקס צמצם מאוד את המאפיינים של מעמדות לבעלות וחוסר בעלות על אמצעי ייצור, התיאוריות הניאו מרקסיסטיות החלו לדבר על תחליך לבעלות על הון (גם בגלל שכולנו עכשיו בעלים על הון). אצל מרקס, השכירים (לא משנה המשכורות שלהם) נתפסו כאנשי הקבוצה חסרת אמצעי הייצור, הניאו מרקסיסטים התחילו להסתכל על מידת האוטונומיה של האדם בשוק העבודה כמרכיב שמסמן את מיקום המעמדי של היחיד. אוטונומיה - אדם יכול לבחור את מקום העבודה שלו, במהלך העבודה של האדם יהיה לו פיקוח ומידת שליטה גדולה יותר בעבודה שהוא עושה. אם אני עובד בפס ייצור של מפעל יש לי מינימום מוחלט של אוטונומיה בנוגע לעבודה שאני עושה, לע"ז אם אני מרצה באונ' יש לי יותר חופש בחירה לגבי האופן שאני עובד. הניאו מרקסיסטים לא מתעקשים על שני מעמדות, הם מתעקשים שנסתכל על המיקום הסוציו אוקונומי, שנסתכל על האפשרויות המטריאליסטיות שיש לאדם על סיכויי החיים שלו. דגש על קשר בין מיקום מעמדי לכל סוגיה אחרת - מהזדמנויות תסוקתיות וחינוכיות לסוגיות של אהבה, בריאות, אושר ועוד. הדגש הוא - הקשר בין מיקום מעמדי (גם המשכורת וגם מידת האוטונומיה) לבין כל מיני סוגיות אחרות (כמו הזדמנויות תעסוקתיות, הזדמנויות חינוכיות , הסיכוי למצוא אהבה וכו...). אנשים וובר - מעמד, סטאטוס ומפלגה גישה רב שכבתית: שלושה סולמות ריבודיים מעמדי - סיכוי בשוק ( התנהגות אינדיבידואליסטית) יוקרה - השתייכות לקבוצת סטאטוס (פעולה קבוצתית של סגירות והדרה ) כוח - פעולה קבוצתית של צבירת כוח חברות שונות מציבות במרכזן סולם ריבודי שונה וגוזרות ממנו את מיקומו של היחיד בסדר החברתי חשיבות אפשרות המרת המשאבים.

ארגונים

החברה כיום מאוד מאורגנות ועל כן אנחנו צריכים להבין ארגונים. התיאוריה הניהולית הפכה לאחד השיחים המרכזיים ביותר והיא אחד המאפיינים הבולטים ביותר של העידן בן זמננו. על הזוגיות שלנו אנחנו חושבים בכדאיות- "מה אני משקיע? מה אני מקבל?" אנחנו קובעים לעצמנו כל הזמן יעדים ומגדירים את האמצעים שיביאו אותנו ליעדים האלו (וובר...). אנחנו חושבים על החיים וחווים אותם דרך הפריזמה של חשיבה ארגונית וניהולית. הסוציולוגיה של ארגונים עוסקת הן בניתוח של הדינמיקה שמתחוללת בתוך ארגונים והן על הניתוח של האופן שבו ארגונים יוצרים את היחסים לא רק בתוכם אלא גם באופן היותר רחב. ארגון הוא הסוג הנפוץ ביותר של קבוצה משנית. (לא יחסים רגשיים ספונטניים כמטרה, אלא מטרת ההתקבצות היא השגת תכלית מסויימת) לארגון יש גוף מחליט, ויש לו מבנה פורמאלי שנשמר גם במקרה של תחלופה גדולה באנשים שתי תכונות המיוחדות לארגון: - קיומה של פעולה נמשכת ומכוונת להשגת מטרותיו. - קיומו של גוף מיוחד המופקד על קבלת החלטות ועל ביצוען קבוצה - כשאנשים חשים שהם חלק מאותו דבר. כשהם מבינים את הזהות של הקטגוריה שלהם הם הופכים ל"קבוצה". אנחנו מפרידים בין קבוצות ראשוניות - קבוצות שמבוססות על יחסים רגשיים, או שמטרתם יחסים רגשיים ספונטניים (כמו משפחה) עצם האינטראקציה הן הקיום של הקבוצה. קבוצות משניות - קבוצות שנוצרות כדי להשיג מטרה/תכלית מסוימת. ההגדרה המקורית של ארגונים דיברה על זה שארגונים מתארגנים כדי להשיג מטרה ידועה מראש. לארגונים באשר הם יש גוף מחליט - (יש מעט מאוד ארגונים (כמעט 0) שמבקשים להימנע מהקמה של גוף מחליט ומשמרים את הדינמיקה שכל השותפים בקבוצה שותפים בקבלת החלטות, הם לרוב לא מחזיקים הרבה זמן). לארגונים יש מבנה פורמלי שנשמר גם כאשר אנשים מתחלפים בקבוצה. יש חלוקת עבודה פורמלית, וברור ברמה הפורמלית מי כפוף למי. ארגון לעומת מוסדות חברתיים אחרים שלא ברורים במבנה שלהם, הוא מאוד מסודר וברור. תכונות של ארגונים : - קיומה של פעולה נמשכת ומכוונת להשגת מטרותיו. קיומו של גוף מיוחד המופקד על קבלת החלטות ועל ביצוען. ארגון כמבנה של שליטה שליטה מתחלקת: - מקורות לגיטימציה לשליטה: כריזמטית, מסורתית, לגלית-רציונלית. הבירוקרטיה - דפוס ארגון המבוסס על סמכות לגאלית-רציונלית טיפוס טהור הארגונים הפורמליים הם תופעה היסטורית חדשה יחסית. זו לא הייתה הדרך המקובלת לנהל את החיים של אנשים, המרכזיות שלהם בחברה היא דבר חדש וגם חלק מהמאפיינים שלהם הם מאפיינים של ארגונים מודרניים. מקס וובר - וובר מלבד היותו סוציולוג משפטן והיסטוריון הוא היה גם מנהל - אדמיניסטרטור, הוא היה מעורב בבניית ארגונים ובירוקרטיות של תקופתו. וובר היה הראשון שניסה לנסח את המאפיינים של הבירוקרטיה, הוא מתעניין בבירוקרטיה וארגונים כמבנה של שליטה וכוח. במסורת האירופאית למדו ארגונים כחלק מסוציולוגיה פוליטית. יש לנו שליטה שנשענת על כריזמה - שליטה שיוצרת פעולה אמוציונלית. יש שליטה שמבוססת על מסורתיות - כמו שליטה של המלך. הכוח שלו נובע מהמסורת. {אצל וובר המושג של כוח מתחלק ל2 לשליטה ולסמכות. כוח באופן כללי הוא לגרום לא' לעשות את מה שב' רוצה. שליטה - יכולת של א' בכוחניות לגרום לב' לעשות משהו. סמכות - שליטה לגיטימית, מצב שבו ב' מקבל מא' את הדרישה או היכולת שלו להכתיב כדבר לגיטימי.} שליטה לגלית רציונלית - סמכות שניתנת מתוקף מיקום ארגוני, והאנשים מקבלים את הסמכות של חבר כזה או אחר בארגון כלגיטימית. אין כפייה, אלא הפעלה של סמכות, שמתקבלת כלגיטימית. הסמכות הזו נגזרת מהכללים.

מריונטה

היחידים הם בובות על חוט, הם ביטוי של החברה. היחידים מפנימים את הנורמות ודרכי הפעולה המקובלות פנימה והם פועלים בתוך טווח מאוד קטן של אפשרויות פעולה, ומי שלא פועל באותו טווח נענש. היחיד הוא תוצאה של החברה. החברהקודמת ליחיד!

חלוקת עבודה -

העובדה של הסולידריות החברתית הופכת את דורקהיים ליותר שמרני בכל הנוגע לחלוקת עבודה בין המינים. סוציולוגיה של ימינו עוסקת בחסמים של השוויון בין המינים, ואילו דורקהיים לקח את ההבדלים בין המינים, את חלוקת העבודה המסורתית בין המינים כממלאה סוג של פונקציה של צורך חברתי. דורקהיים אמר שגברים ונשים שונים זה מזה ויש ביניהים חלוקת עבודה, חלוקת העבודה הזו היא זו שגורמת לנשים וגברים להיות תלויים זה בזה, והיא זו שמובילה ליציבות של משפחה. משפחה היא מרכיב מאוד חשוב בחברה דרכה מחנכים את הילדים ויוצרים הפנמה של התודעה הקולקטיבית, לכן חשוב שהמשפחה תהיה דבר יציב. המשפחה תהיה יציבה יותר ככל שהתלות בין נשים לגברים תהיה תלות הדדית חזקה יותר. חלוקת העבודה תורמת להישרדות המשפחה שתורמת להישרדות החברה.

אי שיוויון אתני בגישה הפונקציונליסטית

הפונקציונליזם פיתח תיאוריה שנחשבה במשך המון שנים כתיאוריה מובילה ומרכזית - "גישת המודרניזציה" - הטענה המרכזית - הבדלים בין קבוצות אתניות וגזעיות בהישגים ובהזדמנויות (השכלתיים וכלכליים) בגלל הבדלים בהתאמה לחברה המודרנית ולצרכיה. קבוצות אתניות וגזעיות שונות הן בעלות מאפיינים תרבותיים שונים, המאפיינים התרבותיים התפתחו בתוך סביבה שהיא בעלת מידת פיתוח טכנולוגי מסויימת. לכן התרבות מותאמת לןמידת הפיתוח (המוסרניות) של הסביבה. כאשר בני קבוצות אתניות הבאות מרקע מפותח פחות והם חווים לפתע התפתחות מודרנית מאוד מהירה, הם יחושו בחוסר התאמה בין התרבות לבין התנאים הטכנולוגיים של הסביבה. חוסר התאימות הזה מוביל לקושי להשיג הישגים בסביבה מודרנית. גם הבדלים בהתפתחות בין מדינות נעוצים במידת הפיתוח הטכנולוגי והמוסדי. על המדינות המפותחות להשקיע בפיתוח המדינות המפותחות פחות על מנת לצמצם את אי השוויון הגלובלי. לגבי הארץ - ההנחה הייתה בתחילה שיהיה דור אחד שחוסר ההתאמה הזה יהיה בולט עבורו, והם באמת התקשו להגיע להישגים שווין בחברה המודרנית. אך מרגע שהילדים של אותו דור עברו את מערכת החינוך של ישראל הם התחילו להגיע להישגים התעסוקתיים והפערים ייעלמו. ההנחה הייתה שהפערים נגזרים מהיכולת להתמודד עם החברה המודרנית והיכולת להשיג במסגרתה הישגים. גישת המודרניזציה - העיסוק המרכזי שלה לא היה רק במהגרים או רק בקבוצות אתניות בתוך חברה מודרנית, אלא מה שעניין בראש ובראשנה את הגישה היא הישגים של מדינות. למה חברות מסוימות מפגרות אחר מדינות אחרות? ההנחה הייתה שההבדלים בהתפתחות בין המדינות נעוצים גם במידת הפיתוח הטכנולוגי והמוסדי (סוג מנגנוני שלטון). הם האמינו שמוסדות של דמוקרטיה מתקדמים יותר הם האמינו בסוג של אבולוציה של חברות, כאשר האבולוציה היא התפתחות לכיוון חיובי יותר (לא סתם שינוי) יש צורה חברתית מתוחכמת יותר מצורות אחרות שאליה יש לשאוף, יש סולם התפתחות של חברות וכולן מתפתחות לאותו מקום. כל החברות נמצאות איפה שהוא על פני הרצף וכולן עולות על פני הסולם - ככל שהן מתפתחות יותר כך ההישגים הכלכליים, הטכנולוגיים וכל סוג הישג אחר של חברה ישתפר. הגישה של הפונקציונליזם הייתה מאוד רווחת ומרכזית לא רק בקרב סוציולוגים, אלא זהו הייתה גם אמונתם של קובעי מדיניות בשנות ה 40-50-60 , הם האמינו בחלוקה של מדינות מפותחות ומתפתחות. כדי לצמצם את אי השוויון הגלובלי המדינות המפותחות צריכות לסייע למדינות המתפתחות להתפתח ולהתקדם על גבי הסולם הזה. גישת המודרניזציה מניחה שהתוצאות מבחינת ההכנסה ההשכלה הן ברמת היחידים והן ברמת המדינות הן תוצר של התאמה לחברה המודרנית

היחיד וחיברות

השאלה של הקשר בין היחיד לחברה - מה מהות הקשר, שאלת היחיד והסדר החברתי והתייחסותם אחד לשני - זו השאלה שעליה סובבת הסוציולוגיה. וודי אלן: השאלה הבסיסית : האם כולנו זליג? כיצד אנחנו מתאימים את עצמנו לסדר החברתי? באיזו מידה הסדר החברתי כופה את עצמו עלינו?, כמה חופש יש לנו בסדר החברתי ומחוץ לסדר החברתי? איך אנחנו הופכים להיות חלק מהחברה? איך אנחנו יוצרים סולידריות? כיצד נוצרת פעולה חברתית? וכו'. וודי אלן הוא זליג, הסרט מורכב ממגוון קטעים דוקומנטריים, וזליג מופיע בכל המופעים של כל רוח תקופה לפי הקודים החברתיים של התקופה. זליג הוא סוג של "זיקית" חברתית בהתאם לרוח התקופה. מהו הסדר החברתי? איך אנחנו מפנימים את הסדר החברתי? באיזו מידה אנחנו מתאימים את עצמנו לחברה? איך אנחנו הופכים ליצורים חברתיים? בין תת חיברות לחיברות יתר בחברה בת זמננו אנחנו רגילים לחשוב במונחי האינדיבידואל האחראי לחייו. לדוג' בכלכלה: הומו אקונומיקוס - האדם הרציונאלי, תועלתני, הממקסם תועלת. - האדם חושב איזו התנהגות תתן לו את התועלת הרבה ביותר ובה הוא יבחר להתנהג. כלומר, היחיד כאינדיבידואל ולא כחלק מחברה, החברה היא אוסף של אינדיבידואלים ממקסמי תועלת. הפסיכולוגיה מתמקדת באגו - האגו של היחיד הוא תוצר מצד אחד של יצרים מולדים שחבויים בו (יצרים של האיד) ומהצד השני ישנה החברה (הסופר אגו) הכללים החברתיים, ובתווך נוצר לו ה"אגו" שהוא ה"אני" הפסיכולוגי. ה"אני" הזה אמנם מעוגן בחברה אבל זה "אני" שהפסיכולוגיה חוקרת ומבקרת ואותו היא מבקשת להסביר כשההסבר נגזר מתוך ההתנגשות שבין היחיד והחברה. הקונפליקט של היחיד והחברה היא זו שיוצרת את האישיות ואת האדם באופן שאנחנו מכירים. שאלה: {- האם סוציולוגיה מתחשבת בתיאוריות פסיכו אנליטיות ? סוציולוגיה בונה את עצמה כתחליף לפסיכולוגיה. היא באה להציע מבט ותשובות אחרות לשאלות שבשיח התרבותי הפופולרי ניתנות להן תשובות כלכליות או פסיכולוגיות, מתוך התנגדות לשיח הפסיכו אנליטי והפסיכולוגיסטי. סוציולוגיה שואלת את עצמה מדוע בכלל השיח הפסיכואנליסטי והפסיכולוגיסטי צומח? מה הסיבות החברתיות לכך, למי זה מועיל וכו'? -} הסוציולוגיה אינה מגיעה לקיצוניות האינדיבידואליסטית, ההתעניינות היא תמיד באדם כחלק מאינטרקציה, אבל גם בסוציולוגיה יש תפיסות שונות של הקשר בין יחיד לחברה. חיברות יתר (יותר מדי מעוגנות בחברה) <———-> תת חיברות (אין בכלל לכידות בחברה)

בירוקרטיה ורציונליות

כלוב הברזל של הרציונליות: אבחנה בין רציונליות של ערכים לרציונליות של אמצעים ומטרות. הבירוקרטיה רציונלית אבל לא תמיד הגיונית יעילה אבל לא בהכרח טובה. העברנו ביקורת על כך שהטיפוס הטהור הפך לסוג של מרשם עבור האמריקאים. הביקורת של וובר עצמו: וובר מתעניין בבירוקרטיה כמנגנון של שליטה, כחלק ממנגנון של יחסי כוח. הוא מדבר על הבירוקרטיה כסימן בולט/ ביטוי בולט לתופעה חדשה בתרבות המערבית - והיא הרציונליות. ההתעניינות של וובר ברציונלית עלתה במחקר על הפרוטסטנטיות. וובר טוען שלאור השינויים שעובר העולם סביב ההתפתחויות שנוצרות סביב האתיקה הפרוטסטנטית, הרציונליות עוברת לאמת המידה המרכזית לשיפוט המציאות. אנחנו מחשבים רצוי ולא רצוי לפי הקשר בין האמצעים והמטרות. יש קביעת מטרות, אי שאילת שאלות מוסריות כלפי המטרות, אך בדיקה תמידית ומתמשכת של הקשר הזה של האפשרות של האמצעים שאנחנו בוחרים להביא אותנו למטרות הרצויות. הסרת הקסם מן העולם - העולם שמבוסס על הקשר בין האמצעים והמטרות זהו עולם שכולו חישוביות נטול קסם. אנחנו מתכננים כל הזמן, ואנחנו מציבים את התכנון והמדידה כמטרות בפני עצמן. יש מרות של ההגיון והתבונה, תכנון מוקדם, התייעלות, כל הדברים הללו הופכים לליבה של המודרניות. וובר עצמו היה ער לכך שהרציונליות הזו - שמסירה את הקסם מהעול - יש בה היבטים של יעילות אבל יש בה גם היבטים בעייתים שהוא לא רואה אותם בהכרח כדברים טובים. הם טובים מבחינה פונקציונלית (לא פונקציונליסטית!) אך הרבה פעמים זה מוביל אותנו לכיוונים לא טובים. לתת דין וחשבון על ההצלחה שלנו לא הייתה נדבך מרכזי בחברה. מתחילים לחשוב על העולם במושגי מטרות ואמצעים, וזאת על מנת להוכיח הצלחה. הם נכנסים לכלוב הברזל שבו כל הזמן צריך לקבוע מטרות ולממש אותם. הם נכנסים לכלוב הזה תחת "גלימת הנזירים" - מתוך הקשר מורלי מוסרי ודתי (התייחסות לפרוטסטנטים). לאט לאט גלימת הנזירים, המרכיב הדתי והמוסרי שליווה אותנו פנימה לתוך הרעיון של הרציונליות, נעלמת ומשאירה אותנו (אנשי העולם המודרני) בתוך כלוב הברזל של הרציונליות. וובר אומר שיחד עם היעילות של הבירוקרטיה יש בה סכנה, יש בה פתח להשכחה של שאילת שאלות מוסריות. אנחנו לא עוצרים לשאול את עצמנו את השאלות המכריעות על המטרות, ואנחנו כלואים בעולם הזה של אינסטרומנטליות שבו אנחנו מחפשים את הדרך הטובה ביותר להשיג מטרה נורמטיבית שמישהו אחר תבע. הצדדים החיוביים של הרציונליות ברורים מאליהם - היא חסכונית, יאמרו שהיא יותר שיוויונית, יוצרת רמה גבוהה יותר של וודאות. הצדדים השליליים לא מובנים מאליהם.

המהפכה התעשייתית

לפניהמהפכה התעשייתית, במאה ה 16-17 - אנשים חיים בכפר שלהם נולדים חיים ומתים בו. אנשים דורות אחורה חייו שם, סדר החיים מאוד קבוע, הנורמות קבועות, ואנשים לא לומדים בהרבה דברים חדשים והם לא נתקלים בדברים שהם לא הכירו קודם. כל תמונת החיים יציבה. יריית הפתיחה של המהפכה היא הנול המכני (הסמל של המהפכה התעשייתית). לפני הנול המשפחה היא יחידת הייצור המשמעותית, אין מנהל ועובדים, אם הם מוכרים את זה הם מוכרים לאנשים שהם מכירים או בשוק. הבדים לא נראים אותו דבר (חוסר אחידות), אנשים נשארים בבועה שלהם ופתאום מופיע הנול המכני. הנול המכני 2 קומות, עובד צמוד לנחל משתמש באנרגיה של מים ומעסיק המוני אנשים. הנול היה מאוד יקר, רק עשירים יכלו לקנות נולים, ואותם אורגים בשיטות הישנות כבר לא היו הבעלים של כלי הייצור. האריגים בנול המכני אחידים ויותר יפים, ואפשר לסמוך על תפוקה קבועה - כלומר נעשה שינוי קיצוני במה שהתנהל במשך דורות, כעת המשפחה הייתה צריכה לצאת ולעבוד, ויש להם מנהלי עבודה, נותנים להם כסף לפי שעה, הם לומדים את העבודה מזרים, אי אפשר כבר לעבוד עם הילדים אז משאירים מישהו שישמור עליהם -ואז נהיים גנים ובתי ספר, וגם הבתי ספר בנויים לפי היררכיה שנוצרת. כלומר, בעקבות המהפכה התעשייתית נוצרים שינויים שנגזר מתוכם צורך שנובע מבלבול בנוגע ל'חברה החדשה' : שינוי מוחלט בדפוס היחסים החברתיים שינוי באופן הייצור שינוי בדפוסי המשפחה צורך גובר בהבנה של החברה שעוברת שינוי כה משמעותי אחרי המהפכה התעשייתית החברה הפכה לדבר חדש לגמרי, והם מתחילים לחפש חוקים. כאן צומח צורך אדיר להבין את החברה החדשה, מנסים לברר כיצד החברה הזו יכולה להמשיך להתקיים. כאן נוצר תמריץ לסוציולוגיה שתיתן מסגרת וסדר כיצד להתנהל ולנהל את החברה. אוגוסט קונט חשב על הסוציולוגיה כעל סוג של הנדסה חברתית. אם נבין כיצד החברה עובדת ואת החוקיות שלה אנחנו נוכל ליצור חברה טובה יותר, אנחנו נוכל להנדס את החברה (על אף שקיום הסוציולוגיה איננה מתיימרת יותר לומר כיצד ניתן לשפר את החברה).

אי שיוויון מגדרי והתיאוריה הריבודית

מגדר - בא מהמילה "גדר" והמילה "להגדיר" - מושפע מהמילה האנגלית Gender. המילה מגדר מבקשת להבחין בין מין ומגדר, ההבחנה הזו היא בין ההיבטים הביולוגיים של ההבדלים המיניים לבין ההיבטים החברתיים. המושג מגדר מתייחס לכל אותם הסדרים חברתיים שמתלווים ומוצמדים להבדלים הפיזיים בין נשים לגברים. בעוד שפיזית רוב בני האדם מתחלקים ל 2, הרי שהחלוקה למגדרים בעייתית. המחקר מאז שנות ה60 של המאה ה20 גדול מאוד. המסורת הנוכחית שמדברת על מגדר מתמקדת פחות בהבדלים בין המינים ויותר באופן שבו נבנות ונוצרות ההבחנות בין המינים. נק' המוצא היא שכמעט בכל החברות המוכרות לנו קיים אי שוויון, קיימת חלוקת עבודה בין גברים לנשים. בכל החברות המתועשות, כשמסתכלים על כלל האינדיקטורים שקשורים בעולם העבודה, רואים שגברים מרוויחים יותר מנשים מתקדמים מהר יותר מהן ובעצם שולטים בעולם העבודה, ונשים הן אלו שאחראיות לחלק גדול יותר מהטיפול בילדים. חלוקת העבודה המגדרית אצל דורקהיים - משרתת את הסדר החברתי הקיים. בחברות דמוקרטיות בנות זמננו, העובדה שנשים לא נהנות משוויון הזדמנויות נתפסת כבעיה מבחינת המבנה הדמוקרטי, ומאז שנות ה70 יש מחקרים חוזרים ונשנים שמנסים להסביר מדוע נשים מתקשות לזכות בשוויון הזדמנויות במערכות החינוך והתעסוקה. התיאוריה הריבודית הסטרוקטורליסטית - נשענת ומשותפת במידה רבה לכלכלה וסוציולוגיה. מנסה למצוא ולאתר את הנק' שיוצרות אפליה. היא מנסה להסביר איך נוצר אי שוויון בשכר, בקידום, בשכירה ובהוצאות לימודיות. המטרה שלה היא להסביר מדוע גברים מרוויחים יותר ונמצאים במקצועות יוקרתיים יותר ומדוע הם מועדפים כאשר שוכרים עובדים חדשים ומקדמים אותם. טענת הפתיחה של הספרות הזו היא הבדלים (שכר השכלה שנות לימוד קידום): המחקרים מחפשים אחר הגורמים החברתיים שמובילים לאי השוויון הזה. גורמים חברתיים מעכבים לנשים: שעות עבודה, נסיון, השכלה. "הג'וב הראשון": "הון אנושי" - הטענה היא שכמעסיק שצריך לשכור מישהו רוצה לשכור את העובד עם התפוקה הגדולה ביותר, על מנת לנחש נכון הוא בודק כמות שנות השכלה נסיון ויכולת לשעות עבודה רבות - על כן המעסיק יעדיף לשכור אותו ולתת לו שכר יותר גבוה מאשר מישהו שנמצא בנקודות פחות בקריטריונים הללו. אם אנחנו יכולים להסביר את כל ההבדלים בין נשים לגברים רק על סמך שלושת הקריטריונים האלה, אנחנו יכולים לנבא במאה אחוז מה יהיה השכר של הגבר לעומת השכר של האישה זו לא אפליה, אלא מתן שכר שונה לעבודה שונה. הנק' פתיחה של הסוציולוגיה היא הפערים הלא מוסברים של ה"הון האנושי". הסוציולוגיה באה לבדוק למה עדיין יש הבדל בין שני אנשים זכר ונקבה, בעוד שאין ביניהם הבדל בהון האנושי. הסוציולוגיה מתחילה בשני הסברים פשוטים: השאלה היא למה לקחת את היקר? למה לקחת את הגבר כששניהם נותנים לי את אותה התפוקה? ההסברים הבסיסים ביותר: גישת ההעדפות - למעסיקים יש העדפות, הם רוצים לעבוד עם אנשים כמוהם, אנשים שיהיו יותר "חברים", ושהם סומכים עליהם יותר. רוב המעסיקים מבחינה היסטורית הם גברים והם מעדיפים לשלם מעט יותר כדי לעבוד עם גברים. אפליה שגיאתית - הטענה של הגישה הזו אומרת שיש למעסיק הנחות מסויימות שעלולות להיות שגויות לעומת המציאות או המקרה הספציפי שנמצא מולם. האפליה השגיאתית נשענת על סטריאוטיפים, הנחות ודעות קדומות שיש למעסיק על קבוצות שונות של עובדים. הסטריאוטיפים האלו מאוד נפוצים ועל כן מעסיקים מוכנים לשלם שכר יותר גבוה מתוך הנחה שיהיה הבדל בתפוקה. וגם הבדלים בהעדפות - העדפות של בני קבוצות שונות. גברים ונשים מעדיפים עיסוקים שונים, יש עיסוקים שנחשבים יותר גבריים ועיסוקים שנחשבים יותר נשיים. הסוציולוגיה שואלת מדוע מקצועות שהם גבריים זוכים בשכר ממוצע גבוה יותר ממקצועות נשיים שזוכים לשכר נמוך יותר? ככל שנכנסות יותר נשים הסטאטוס של המקצוע יורד, יש סגרגציה - המושג הזה מתייחס לעובדה ששוק העבודה יוצר הבחנה בין תחומי עיסוק גבריים לנשיים. יש סגרגציה בין הסקטור הציבורי (יותר נשים) לפרטי (יותר גברים). הסוציולוגיה מחפשת את אותם מנגנונים מבניים שמייצרים כל הזמן הבחנות בין המינים.

סטייה על פי גישת ההבניה החברתית

מדעי החברה לקחו באופן כללי את הביקורת של פוקו ואחרים והרגישו צורך להיזהר במיוחד ושעליהם להיות רפלקסיבים ולבחון את האופן שבו מדעי החברה בעצמם משתתפים בכינון המציאות, את האופן שבו החוקרים עצמם מבינים את התפקיד שלהם בכינונו של הסדר החברתי. בעקבות ההבנה הזו יש נסיגה משימוש במושג "סטייה" ויש מעבר לשימוש במושג "אחרות" שהוא יותר ניטרלי. כולנו מגדירים את עצמנו באמצעות הגדרת האחר, התפיסה שזהות ואחרות הם תמיד שני פנים של אותו מטבע. כאשר אנחנו מנסים להגדיר מי אנחנו תמיד נגדיר את זה דרך הגדרה של האחר (חשיבה דיכוטומית). השאלה שהגישה הבנייתית שואלת היא אודות הימצאותן של קטגוריות של אחרות. כשאנחנו חושבים על אדם אנחנו חושבים באופן טבעי על גבר, וכדי לחשוב על אישה צריך לעשות מהלך חשיבתי. הגישה ההבנייתית שואלת את השאלות על האופן שבו קבוצות מסוימות מתחילות להיות מוגדרות כאחרות חברתיות/ מפסיקות להיות מוגדרות כאחרות. בעוד בגישה האינטרקציונית התהליך הזה נעשה ואנחנו מתעניינים באופן שהוא נעשה ברמת הקבוצה ברמת הסיטואציה, הרי שבגישה ההבנייתית ההתבוננות היא הרבה יותר מקרו. אנחנו מתעניינים בתהליך הפוליטי שבו קבוצות מסוימות הופכות להיות אחרות. השאלה שמעניינת את החוקרים בגישה ההבנייתית בהקשר של נושא הסטייה ובאופן כללי היא השאלה כיצד מובנית תפיסה של "אנחנו" וכיצד מובנית אל מולה תפיסה של "אחרים", ובחברות שונות יש לנו הרבה מאוד תפיסות שפועלות במקביל. אנחנו הלבנים מול אתם השחורים וכו'.... הגישה הזו של הבנייה חברתית היא העדשה שהכי מעניין להסתכל דרכה על תופעת הסטייה והאחרות, מפני שאנחנו יכולים להבין את ההבדלים החברתיים בצורה הרבה יותר עמוקה כשאנחנו מבינים את התהליך ההיסטורי והתהליך החברתי המורכב שבו קבוצות מסוימות מוגדרות כאחרות נדחקות ומוענשות על ידי החברה (הקבוצות הסוטות הללו יהיו סובייקט לפיקוח יותר הדוק).

גלובליזציה

מושג הגלובליזציה - פורם את המרכזיות של ה"מדינה הלאומיות והאזרחות". במרבית השנים שבהם הסוציולוגיה קיימת הסוציולוגיה הייתה קשורה קשר מאוד הדוק למדינת הלאום. (לדוג' כשדורקהיים מדבר על חברה הוא חושב על החברה הצרפתית, וובר על הגרמנית וכו'). יש קשר מאוד הדוק בין מה שאנחנו מגדירים כ"חברה ישראלית" לבין אותה תופעה של מדינת הלאום. אבל בשנים האחרונות יש טענה שחשיבותה של מדינת הלאום כקטגוריה, כמרחב תחום, החשיבות הזו הולכת ופוחתת. החשיבות של גבולות לאומיים הולכת ופוחתת. בזכות פיתוחים טכנולוגיים כמו אמצעי תחבורה מצד אחד, יש יותר מטוסים ספינות וכו' (בעיקר סיפור של מטוסים), יותר אנשים וסחורות יכולים לעבור ממקום למקום במהירות רבה. אם בעבר שינוע סחורות מצד אחד של העולם לשני היה קשה בגלל תוקף של הסחורות ושמירת האיכות שלו לאורך זמן, היום זה לא בעייתי. תקשורת - "כפר גלובלי" - ככל שאמצעי התקשורת הולכים ונעשים זמינים יותר, ועוברים יותר מהר ממקום אחד לשני כך העולם נעשה "קטן יותר". לדוג' הדפוס שדרכו מעבירים מילים ממקום אחד לשני, אפשר לשכפל את אותו סיפור ולשלוח אותו לכל מקום בעולם. רדיו, טלוויזיה אינטרנט.. וכו' - דרכי הפצה מהירות. יש הפצה של צלילים מראות, אנחנו חווים בצורה מאוד משמעותית דברים שקורים במקום אחר בעולם. המקומיות הופכת לדבר שהוא פחות ופחות משמעותי מבחינת חווית החיים שלנו. כמה בדיוק פחות משמעותי? זו השאלה שחקר הגלובליזציה מעלה אחת הטענות המרכזיות בגלובליזציה היא שהסוציולוגיה חושבת על גלובליזציה לפחות משני היבטים שונים. מצד אחת אנחנו רואים גלובליזציה כתהליך של שינוי חברתי, כמאפיין של תקופה אחת ולא של אחרת. מנגד אנחנו יכולים לחשוב על גלובליזציה כפרספקטיבה - כעדשה דרכה אנחנו מסתכלים על החברה. אנחנו יכולים לחשוב על כל שאלה מחקרית מפרספקטיבה גלובלית, גם על תופעה לוקלית - כשאנחנו מדברים על פסקפקטיבה גלובלית היא משנה את סוג השאלות שהסוציולוגיה המסורתית, שהתפתחה בעידן מדינת הלאום..

דורקהיים על התאבדות

מחקר קלאסי שמסביר את הכוח ההסברי והאתגר שהסוציולוגיה לוקחת על עצמה הוא המחקר של דורקהיים על התאבדויות. * דורקהיים הוא האדם הראשון שהחזיק במשרת פרופסור לסוציולוגיה. במחקר על התאבדויות דורקהיים מסמן את הדרך והאתגר של הסוציולוגיה. הוא לוקח נושא שהוא מאוד אישי (אם אדם חושב להתאבד הוא לא משתף אחרים, והוא בד"כ מבצע את האקט לבד). כאשר אנחנו מדברים על התאבדויות אנחנו חושבים במונחים פסיכולוגיים לחלוטין, כשאנחנו מציעים הסברים למצבים של התאבדות הם בד"כ הסברים אישיים פסיכולוגיים. השאלה : מדוע הסוציולוגיה צריכה להטריח את עצמה ולנסות להסביר את התופעה שהיא מאוד אישית? אם אנחנו יכולים להציע סוג של הסבר שהוא חברתי סוציולוגי לתופעה שנתפסת כמשהו שהוא כל כך לא חברתי, זה נותן למדע הסוציולוגיה כוח מאוד חזק. זהו מחקר שהיה מכונן בסוציולוגיה. דורקהיים לקח מחברו, גבריאל טרט, ראש המרכז הלאומי לסטטיסטיקה של צרפת נתונים של פטירה. בנתוני המוות בעבר היה רשום: מין, מי לקח אחריות על הקבורה (כומר רב וכו'), אם יש משפחה וילדים, ממה הוא מת. באמצעות הנתונים האלו דורקהיים הצליח להפריד את אלו שסיבת המוות שלהם הייתה התאבדות. הוא לקח את כל הנתונים והסתכל מה מאפיין את נתוני ההתאבדויות. ההתאבדות שדורקהיים חקר היא התאבדות אינדיבידואלית (יותר קרובה לסוג של התאבדות אגואיסטית), התאבדות מטעמים אישיים. הוא גילה שיש הבדלים ברמת ההתאבדויות בכל אחת מהקטגוריות : דת, מין, מצב משפחתי (נשוי, ילדים וכו'). דורקהיים ניסה לחשוב מה משותף לכל המאפיינים האלו והגיע למסקנה שיש קשר בין "סולידריות חברתית", כלומר מידת המעורבות של האדם בחברה, לבין הסיכוי שהוא יבחר להתאבד. יכול להיות שבכל קבוצה יש כמות של אנשים עם בעיות פסיכולוגיות שיגרמו להם לחשוב להתאבד, ובקבוצות מסוימות יתאבדו יותר או פחות, והדבר שיקבע את כמות ההתאבדויות היא מידת הלכידות החברתית. הפרוטסטנטים הם בעלי דת שהיא יותר "פרטית", כלומר מבחינה דתית היהודים והקתולים הרבה יותר מחוברים דרך הדת לאיזו שהיא ניקבה חברתית. הדת שלהם מאלצת אותם להיות באיזה שהוא קשר עם החברה שלהם. על כן, ישנה נטייה בקרב הפרוטסטנטים להתאבד יותר מבני דתות אחרות. היבט שני של הסולידריות - נשים מקושרות הרבה יותר לקהילה מאשר גברים. מי שנשוי יש לו סולידריות חברתית "יד שנייה" הוא מחובר לקהילה דרך האישה /המשפחה. לכן גברים מתאבדים יותר מנשים, מכיוון שהנשים יותר מעוגנות בחברה. לכן גם גברים נשואים מתאבדים פחות מרווקים מכיוון שהם יותר מעורבים בחברה בזכות האישה. דורקהיים מעלה השערה על קשר בין שתי תופעות שהן תופעות חברתיות האחת התאבדות והשנייה סולידריות. כיצד ניתן לבדוק את הקשר הזה? דורקהיים מתייחס רק לתופעה של אדם שמתאבד לבדו. כאן דורקהיים מרחיב את המחקר שלו, הוא בונה קונוס גדול יותר של נתונים ממחקר היסטורי רחב מאוד. הוא מרחיב את התמונה מעבר לנתונים הסטטיסטיים, ושואל שאלות על סוגי התאבדויות שונות ועל הקשר שלהם לסולידריות חברתית. קודם כל דורקהיים ממפה את התופעה של התאבדויות: התאבדות אגואיסטית- מתרחשת כאשר הלכידות החברתית נמוכה, הפרט לא מרגיש חלק מהחברה הוא לא מרגיש מחויבות לאחרים , הוא לא חושב כיצד תשפיע פעולתו על האחרים. התאבדות ממניעים אישיים פרטיקולאריים. התאבדות אלטרואיסטית- מתרחשת כאשר יש גיבוש יתר של הפרט בחברה אין הבדל גדול בין האינטרסים של הפרט עצמו לבין האינטרסים של הקבוצה. האדם מוכן להקריב את חייו למען מטרות הקבוצה. דוגמא: מחבל מתאבד סוג של התאבדות אלטרואיסטית מאחר והוא מרגיש שאין הבדל בין האינטרסים שלו עצמו לבין האינטרסים של העם שלו. התאבדות אנומית - האנומיה היא התערערות החוקים וגורמי הויסות החברתיים. כלומר החוקים לפיהם אנשים צריכים להתנהג מתערערים וכך גם מערכת הציפיות של האנשים אחד מהשני. מדובר במצב בו הנורמות מטשטשות, לאדם לא ברור מה מצפים ממנו בכל אחת מהזירות, יש חוסר הבנה איך לפעול נוצרת כאשר הנורמות החברתיות לא ברורות כאשר המערכות הנורמטיביות הקיימות נהרסות והפרטים נאלצים להסתגל לצורות חיים חדשות. לדוגמא: בשינויים כלכליים מהירים , כשמצב הכלכלי של אנשים משתנה לטוב או לרע בקצב מהיר המסגרות הקיימות נחלשות ומסגרות חדשות טרם נקבעו. פטליסטית- בחברות טוטליטריות, כאשר האדם לא עומד בעול של המחויבויות החברתיות. דורקהיים אומר שאין קשר יחיד וחד כיווני להתאבדות וסולידריות, יש קשר מרובה. 1. אם בחברה מלוכדת יש איום על החברה האדם מתאבד למען החברה. - אלטרואיסטית 2. אם בחברה מלוכדת יש תוהו ובהו, והאדם מרגיש קשור לחברה, הוא יתאבד מבלבול. - אנומית 3. מצבים שבהם האדם מנותק חברתית או יחסית מנותק חברתית ובסביבה יש סולידריות, זו התאבדות אגואיסטית. 4. מצבים שבהם אין סולידריות חברתית ומסביב הכל מתפרק, המציאות קשה, והאדם מרגיש מנותק חברתית ההתאבדות נקראת התאבדות פטליסטית. הטיפולוגיה הזו היא הסתברותית. לדוגמה, אנשים שלא חשים סולידריות עם החברה - ההסתברות שאנשים אלה יתאבדו גדלה. דורקהיים ובני תקופתו פועלים ומושפעים מהמצב האנומי של החברה סביבם.

סולידריות חברתית -

מכאנית מול אורגנית - בעבר הסולידריות נשענה על דמיון. בעבר אנשים נולדו באותו כפר והתחנכו וספגו את כל החברה מאותו מקום וכולם היו זהים פחות או יותר, לא היו ביניהם הבדלים משמעותיים והם לא ספגו שום "פגיעה" חיצונית של משהו שנוגד את אורח חייהם. כולם עושים אותו דבר ותורמים אותו דבר למערכת, כל אחד עושה את חלקו אבל כל החלקים שווים (האדם מספק לעצמו את כל צרכי מחייתו). כיום בתוך הערים כבר אין את הדמיון הזה - דורקהיים מציע גישה שהסולידריות בחברה המודרנית היא סולידריות שמבוססת על תלות. אם בעבר היא התבססה על דמיון כעת היא על תלות, ותלות היא "דבק חברתי" יותר חזק מדמיון. החברה תשרוד מפני שאנשים הופכים תלויים יותר ויותר זה בזה.

סוציאליזציה בגישת ההבניה החברתית

מסוציאליזציה כחלק מתהליך מיסוד = הפנמה - לסיות בהבניה של זהויות. - יש לנו מעבר מתפיסה של סוציאליזציה כחלק מתהליך המיסוד (כלומר, בשלבים הראשונים ברגר ולקמן אומרים שהחשיבה הבסיסית היא שתהליך הסוציאלזיציה היא חלק מתהליך המיסוד, זהו חלק מתהליך האובייקטיביזציה). מהי המשמעות החברתית של הקטגוריה החברתית? כיצד המשמעות הזו נוצרת? כיצד היא משתנה? כיצד משתנה המובן מאליו הקשור בקטגוריה אליה אנחנו משתייכים?בשנים האחרונות יש דיון שנגזר מגישת ההבניה החברתית של המציאות ועובר לדון בהבניה של זהויות, לא מדובר בהבניה של הזהות של העצמי, והדיון המאוחר יותר בתוך הגישה ההבנייתית הקונסטרוקטוביסטית דן באיך נוצרת ומיוחסת משמעות חברתית, כמעט מוסכמת, לקבוצה מסויימת. השאלה של גישת ההבנייה החברתית של המציאות בסוגיית הזהויות תשאל מהי המשמעות החברתית של הקטגוריה/של מאפיין. איך המשמעות הזו נוצרת? איך היא תשתנה/משתנה המשמעות החברתית של קטגוריות? וכו'. גישת ההבנייה החברתית של המציאות כאשר היא באה לעסוק בסוגיות של זהות היא לא מתעניינת באיך הזהות של יחידים נוצרת אלא היא מתעניינת בהענקת המשמעות החברתית לקטגוריה הזהותית.

מערכת החינוך ואי-שיוויון חברתי

מערכת החינוך כמסלול למוביליות או כמערך של שיעתוק. מערכת החינוך היא אחת מהיצרניות של אי שוויון חברתי. על פי הפונקציונליזם: מערכת חינוך ציבורית - הייתה אמונה עזה ביכולת של מערכת החינוך למתן ולבטל אי שוויון. אם מערכת החינוך תהיה ציבורית לשימוש הכל היא תוכל להיות מנגנון שמבטל או ממתן את ההשפעות של אי השוויון שאיתו באו מהבית. הרעיון הזה היה אמור באמת להפוך את ישראל למדינה יותר שוויונית ולאפשר את המיתון של השיעתוק של הפערים החברתיים. על כן מערכת החינוך נתפסת כמסלול למוביליות. בפועל מה שאנחנו רואים לעיתים תכופות (בורדייה טען) - מערכת החינוך היא מערכת של הלבנה של אי שוויון, נכנסים עניים ועשירים, ויוצאים טיפשים וחכמים. המערכת הזו נותנת לגיטימציה לתת למישהו משרה או משאב חברתי על פי רמת השכלה שזה לגיטימי לפחות, ולא לפי העושר והעוני של אדם שזה כביכול לא לגיטימי. לכן מערכת החינוך ממירה הון כלכלי בהון תרבותי ואקדמי, ובאמצעותם ניתן למיין אנשים גם בחברה הדמוקרטית בת זמננו. מה שבורדייה אמר, בספרו מ 1969, זה שמערכת החינוך נשלטת על ידי המעמד הבינוני. זה לא אומר שהמורים הם בני המעמד הבינוני, אך הטענות לכך שמערכת החינוך כוללת בעיקר נשים היא שההשכלה תהיה של בני המעמד הבינוני, אך מנגד המדינה לא רוצה לשלם משכורות של בני המעמד הבינוני. אותם אנשים במערכת החינוך הם אנשים עם הביטוס של בני המעמד הבינוני. מכיוון שמערכת החינוך עצמה מקבלת כמובנים מאליהם את ערכי המעמד הבינוני (ערכי סדר ומשמעת, כבוד ותרבות וכו') הרי הילדים שמביאים עמם לבית הספר את אותו הסוג של תרבות ממירים את התרבות (הכוונה לתרבות מעמדית) לציונים גבוהים, ואלו שמביאים איתם קודים של התנהגות של מעמד הפועלים מתרגמים אותם לציונים נמוכים - וככה הם לומדים לקבל את התפיסה של המערכת אודותיהם. ראלף טרנר: מוביליות תחרותית מול מוביליות נתמכת - טרנר היה סוציולוג בולט בשנות ה50 60 בתחום מערכת החינוך. באחד ממחקריו הוא הראה כיצד מערכות חינוך שבנויות בצורה אחרת לגמרי מביאות לתוצאות מאוד מאוד דומות של שיעתוק - כלומר בעצם מאוד קשה לחמוק מהתפקיד של מערכת החינוך כמערכת של שיעתוק. הוא משווה במאמר שתי מערכות חינוך בולטות - הוא משווה את המערכת הבריטית שאותה הוא מציג כמערכת בעלת מוביליות נתמכת, והאמריקאית שמהווה מודל של מערכת חינוך תחרותית. מערכת החינוך האמריקאית היא מערכת שאליה כולם נכנסים ו"רצים למרחקים ארוכים" ותמיד אפשר להיכנס מחדש ללימודים. מי שמצליח ממשיך בלימודים, ומי שלא מצליח מתקדם לאט יותר. המערכת לא פולטת אנשים החוצה, ומאפשרת להם תמיד "להתחרות". לכאורה המודל של מערכת החינוך האמריקאית כמו שהיא נתפסת בעיני האמריקאים היא תחרות מתמשכת. לע"ז המערכת הבריטית הייתה מערכת יותר מפלחת. טרנר מתעכב במחקר שלו על מה שקרוי "מבחני ה 11 פלוס" - מבחנים שנערכים לתלמידים הבריטים בגיל 11 ולאחריהם הילדים מתפצלים, אלו שעוברים את המבחנים האלו בציונים גבוהים הולכים לבתי ספר פרטיים במימון ציבורי שמקדמים אותם לקריירה אקדמית, ולאחר מכן ללימודים בתיכון ואוניברסיטאות, ומי שאינם עוברים את המבחנים האלה מופנים לבתי ספר מקצועיים "מהסוג הישן" (נגרות תפירה וכו'). אלו בתי ספר שלא מכוונים את התלמידים שלהם ללימודים אקדמיים (אין בגרות ואין אפשרות להגיע לאקדמיה) כלומר בגיל 11 הקריירה של היחיד נסגרת. יש דרך לעקוף את זה - בתי הספר הפרטיים - אלו בתי ספר של המעמד הגבוהה והם בתי ספר יקרים. כלומר מי שלא מצליח לעבור את המבחנים וההורים שלו עשירים יוכל לזכות לחינוך במערכת חינוך שמקדמת ללימודים אקדמיים, אך זה יבוא על חשבון ההורים. מושג הקואופטציה - מצד אחד יכולנו לומר שיש 10 אחוז עניים שנכנסים למערכת ההשכלה הגבוהה בחינם על חשבון המערכת, כלומר מערכת החינוך עבור חלק מהם עובדת. משמעות המושג - לוקחים אנשים מקבוצה אחת ומשייכים אותם לקבוצה השלטת כדי למנוע מהם להפוך לאופוזיציה יעילה. אם אנחנו מניחים שאכן מבחני ה 11+ יכולים לבודד את הילדים היותר מוכשרים, לעומת השלכתם ממערכת החינוך ובמצב זה הם היו הופכים למנהיגים מוכשרים במעמד הנמוך שיתקוממו כנגד האליטה. מה שקורה זה שהאליטה תומכת בבני המעמד הנמוך ומובילה אותם לתוך המערכת הבינונית. הילדים מתנתקים מהזהות שלהם כבני מעמד הפועלים והם כבר לא מזדהים עם בני המעמד שלהם ואז הסיכוי שהם יהפכו לאופוזיציה מאוד קטנה. הם מצטרפים למעמד הבינוני ולא מסכנים אותם מבחוץ. המוביליות התחרותית - טרנר אומר שהמודל הזה הוא תחרות לכאורה, אך זו תחרות שבה לאנשים מסויימים יש יתרון על גבי אנשים אחרים. יש ילדים שההורים יכולים לעזור להם על ידי ההשכלה שלהם או כסף וכאלו שלא. טרנר מתאר את התהליך כאשר שבכל שלב יש היררכיה לאלו שיש כסף יצליחו יותר ואלו שיש להם פחות יש להם סיכוי גדול יותר ליפול. טרנר בעצם אומר לנו שגם אם המערכת עובדת לפי מוביליות נתמכת או תחרותית שתי מערכות החינוך בגדול משעתקות את הסדר החברתי, אך הוא מבקש מאתנו לשים לב למנגנונים הלגיטימציוניים שכל מערכת יוצרת. בעוד שאצל הבריטים ברור לכולם הפילוח, באמריקאית יש יותר תחושה של שוויוניות וצדק וכך היא מייצרת יותר לגיטימציה לסדר החברתי כפי שהוא ולא יוצרת התנגדות רבה. בולס: מערכת החינוך במערכת סגרגטיבית - חוקר ניאו מרקסיסט. מדבר על צמיחת מערכת החינוך מתוך גישה מרקסיסטית (בעוד שבורדייה וטרנר לא מציינים שיש קשר ברור של ניצול), הוא מציג תהליך היסטורי מאוד רחב החל מהמאה ה18 של מערכת החינוך, והוא טוען שאפשר למצוא איזו שהוא דפוס קבוע במסגרתו מערכת החינוך מתפתחת, הטענה שלו היא שמערכת החינוך היא חלק מאותו בניין על מרקסיסטי, וכל פעם שהמערכת התפתחה כל צעד שכזה היה צעד המפתח הפרדות מעמדיות. מערכת החינוך הציבורית צומחת במקביל למהפכה התעשייתית, במהלך המהפכה הזו קרוא וכתוב הופכים חלק בלתי נפרד מהמהפכה, יש צורך שהפועלים ידעו לקרוא ולכתוב ושידעו לחיות בתוך מסגרות גדולות. הטענה של בולס היא שהתפקיד של ביה"ס ומערכת החינוך (לא סתם המערכות הללו בנויים בפורמט של מפעלים גדולים) הוא מכיוון שבעלי ההון היו צריכים שהפועלים יעבדו בדפוסים הללו כך שמערכת החינוך נבנתה כדי לייצר את הפועלים הללו, כדי ליצור סוציאליזציה שכזו. אם כך מדוע ילדי בעלי ההון הולכים גם לבתי ספר? בולס אומר שיש לשים לב להפרדה בין בתי הספר של העניים והעשירים, וגם אם כביכול יש את אותו בסיס של חומר השכלתי, אין זה כך כי בבתי ספר פרטיים מכשירים ומעשירים את האינדיבידואל יותר מאשר בבתי הספר העניים שכוללים מספר רב של תלמידים. בבתי הספר העשירים מכשירים אותם לאותם הביטוס שהעניים לא מקבלים בהכרח בבתי הספר שלהם. בשלב הזה שהילדים של המעמד הנמוך נכנסים למערכת החינוך הילדים של העשירים נכנסים לבתי הספר הפרטיים והיותר מושקעים. בהתחלה הילדים של מעמד הפועלים נשארים בבתי ספר עד כיתה ו או ח ולכן בתי הספר התיכוניים נוטים להיות יותר ויותר ציבוריים. ככל שבני המעמד הנמוך לומדים יותר ויותר שנים כך נוצרים יותר מנגנונים שיפרידו בתוך המערכת הציבורית (בתיכון) בין המעמד הנמוך לגבוה (הקבצות, כיתות וכו'), ויש לנו גם "שומרי סף" - שומרי הסף הם בדמותם של היועצים החינוכיים והמורים שיש להם את ההביטוס של המעמד הבינוני והם אלו שקובעים מי ילך לאיזו מגמה. מי שיושב בנקודות הגבול והסף הם אנשי המעמד הבינוני שיתנו לילדי המעמד הבינוני יותר הזדמנויות. המערכת בנויה כך שתמיד תוכל לייצר הבחנות בין בני המעמדות השונים, גם אם כביכול יש לנו פרוייקטים שאמורים לייצר אינטגרציה המערכת תמצא דרכים יצירתיות יותר להתגבר עליהם. התוצאה היא שיעתוק של הסטרוקטורה החברתית. בולס מדבר על ההתפתחות ההיסטורית וטרנר ובורדייה מדברים על האופן שבו מופעל השיעתוק על התלמידים.

חקר הגלובליזציה

סאסקיה סאסן - הולנדית שגדלה בארגנטיה וחיה בארה"ב ומלמדת באנגליה - וכל הזמן טסה ממקום למקום חוקרת גלובליזציה ומדברת על האופנים שבהם המושגים של טריטוריה וריבונות, שהם מושגים מרכזיים להבנת המדינה, משתנים בתהליכי הגלובליזציה. לדוג' היא אומרת שתהליכי הגלובליזציה לוקחים מידיהם של המחוקקים את האוטונומיה לקבל את ההחלטות בנושאים החשובים באמת. הרבה מההחלטות הכלכליות מוצאות מהידיים של מנהיגים מקומיים כי אומרים להם שיש כוחות שוק ובנק עולמי ורשות המטבע הלאומי, יש הרבה גורמים גלובליים שמכתיבים מדיניות כלכלית. השפעות הפוליטיקאים יכולות להיות על החלטות שוליות, הם לא יכולים לעצב את התנועה המרכזית של הכלכלה והתהליכים הכלכליים הגדולים. כיום מדינות מאוד מתקשות לעשות מהלכים פוליטיים עצמאיים - הכל נעשה בבריתות גדולות - לדוג' מלחמות נעשות בהחלטות משותפות של כמה מדינות דרך ארגונים כמו נאט"ו או האו"ם, מחוץ לגבולות המדינה. המשמעות היא שמחוקקים שמנופפים בשאלות של זכויות אדם וכד' שהן נידחות יחסית באג'נדה הרגילה של הפרלמנט שלפני 20 שנה הפכו לאחד הדברים החשובים. בגלל הגלובליזציה יש מעט מקומות שח"כים יכולים להשפיע עליהם ולכן בנישות לא עולמיות יש להם יותר השפעה. מהן ההחלטות שיכולות להתקבל על ידי המחוקקים המקומיים ומהן ההחלטות שגם אם הם מצביעים עליהם אין להם יכולות להשפיע עליהם באופן מסודר. אורי רם - עולמקומיות - גלוקליזציה ניסיון להסביר את השינויים המתחוללים בחברה הישראלית מתוך מפגש בין מקומי לגלובלי. שילוב של פרספקטיבה גלובליסטית וניתוח של תהליך גלובלי.

ארגז כלים תרבותי - סווידלר

סווידלר מתייחס לשאלת השונות התרבותית - היא מנסה להרחיק את עצמה מהתפיסה של התרבות כמשהו מונוליטי, היא מנסה להציע לנו דרך אחרת לחשוב על תרבות ודרך אחרת להשתמש במושג: התרבות היא מאגר חומרים, נרטיבים ואסטרטגיות פעולה המאפשר לשותפים חופש בחירה המוגבל למלאי ולהקשר החברתי - לכל אחד מאתנו אין צורה אחת לאופן התנהגות ופעולה, יש לנו מרחב של דפוסי פעולה אפשריים וזה משאיר לנו מידה מסויים של חופש פעולה. למרות שמנסים להשפיע עלינו לא כולנו "לובשים את אותם בגדים", יש מגוון אפשרויות שאנו יכולים להישען עליו כשאנו בונים את ההתנהגות האינדיבידואלית. התרבות משפיעה על פעולה על ידי עיצוב "ארגז כלים" של הרגלים, מיומנויות וסגנונות, שמתוכו בני אדם מבנים "אסטרטגיות פעולה" (שיטות עקיבות להסדרת הפעולה לאורך זמן) אסטרטגיות פעולה - אסטרטגיות פעולה הן הרגלים, מצבי רוח, רגישויות ודרכי התבוננות על העולם. מתוך מלאי זמין זה מתבקשים השותפים לתרבות לבחור.

סטייה

סטייה היא התנהגות החורגת מן הנורמות המקובלות בחברה נתונה. חשוב מאוד: כשאנחנו מדברים על סטייה בסוציולוגיה אנחנו לא מגדירים אותה ככזו אלא מתארים את האופן בו החברה רואה את ההתנהגות! בכך שונה הסוציולוגיה מהפסיכולוגיה. אנחנו לא מדברים על מה שאנחנו מגדירים כסטייה, אלא כמה שהחברה הרלוונטית מגדירה כסטייה. אנחנו לא מפעילים שיפוט סוציולוגי, אנחנו מתייחסים לשיפוט החברתי שהחברה מפעילה. כשגופמן מדבר על סטייה הוא מדבר על נכות או מחלה - ואף אחד לא רוצה לטעון שזה דבר רע. אבל העובדה שהם חורגים מהנורמה גורמת להם לשלם מחירים מסוימים וכסוציולוגים אנחנו מתעניינים במנגנונים החברתיים שמופעלים על אותם אנשים. סטייה היא יחסית בזמן, במקום, בתרבות ובמיקום חברתי - אנחנו מתעניינים בפעולה מסוימת בסיטואציה מסוימת בחברה מסוימת שתיחשב כסטייה. אם שני אנשים עושים את אותה פעולה, פעולתו של אחד תיחשב נורמלית ושל האחר כסוטה בסיטואציה מסוימת. סטייה היא לא תכונה אימננטית של הפעולה, היא לא תכונה אימננטית של הסוטה. היא יחסית בזמן - מה שיחשב בתקופה אחת ראוי ונורמטיבי עשוי להיחשב בתקופה אחרת בעייתי וסוטה (למשל לבישת מכנסיים על ידי נשים). יש התנהגות שבמקום מסוים תיחשב נורמלית ובמקום אחר תיחשב סוטה (לדוגמה להיות עירום בבית ולהיות עירום בחברה). סטייה היא יחסיות לתרבות - התקרבות ללב הטענה - דברים שהם תקינים לגמרי ונורמטיבים לגמרי בתרבות אחת עשויים להיחשב סוטים לחלוטין בתרבות אחרת (זה נע כמובן על רצף של זמן). לדוג' אכילת כלבים, חבישת כובע שטריימל בקיץ ועוד דוגמאות להתנהגויות שנחשבות למקובלות בחברה או תרבות אחת אבל לא באחרת. סטייה תלויה בין היתר במיקום חברתי - דוגמא: כשילד ברמת אביב נתפס גונב מסטיקים במכולת יגידו שהוא שובב ישלחו אותו הביתה ויגידו שהוא לא יעשה את זה יותר, לעומת ילד משכונת מצוקה שיגנוב יפתחו לו תיק במשפחה ויתפסו אותו כעבריין צעיר. המיקום בחברה של עושה הפעולה משפיע על ההתייחסות שלנו לפעולה שלו. בהקשר של הסטייה תמיד נשאל - למי יש את הכוח להעניש ולהגדיר?

המהפכה המדעית

עיקרי המהפכה המדעית יוצרים את הבסיס של החשיבה שהם היסוד של הסוציולוגיה: הטלת ספק בהנחות יסוד מקובלות אודות העולם - מדע תפקידו לערער על הנחות יסוד. במקביל להטלת הספק אנחנו (כמדענים) מנסים למצוא כלים משוכללים יותר ויותר שיעזרו לנו לקבוע אם מה שנדמה לנו שאנחנו יודעים, ההנחות הבסיסיות ביותר שלנו, הם אמת או לא. חיפוש מתודה לגילוי "חוקי הטבע" קשרים בין תופעות - הניסיון של המדע היה לנסות ולמצוא חוקים, חוקים שיהיו נכונים תמיד- קשר קבוע בין שני תופעות. בסוציולוגיה אין חוקים של 100 אחוז, לכן אנחנו מחפשים קשרים שהם חלשים יותר, קשרים הסתברותיים. עדיין ישנו קשר בין תופעות ואנחנו יכולים למדוד אותו. בתור מדענים אנחנו צריכים לחפש כלים שיחדדו לרמות דיוק גבוהות עבור גילוי הקשרים בין התופעות. העניין העיקרי של הסוציולוגיה הוא קשר בין תופעות חברתיות. פניה למחקר אמפירי - נוגע למחקר של תופעות באמצעות החושים שלנו. אנחנו מגדירים שאלה אמפירית כשאלה שאנחנו יכולים לתת לה תשובה באמצעות החושים שלנו. יש לנו כלים שמאפשרים לנו להציג שאלות אמפיריות ולקבל תוצאות אמפיריות, ולצד ההתפתחות של הכלים המדעיים יש לנו גם כלים של סטטיסטיקה וכלים של ניתוח תוכן, ואנחנו יכולים להסתכל יותר לעומק ולמצוא תשתיות חוקיות של דברים. התפתחות ממסד מדעי ואידאולוגיה של עצמאות מדעית שחותרת לגילוי האמת ואינה מכפיפה עצמה לצרכיו של השלטון - מתבטא בעיקר באונ' ומוסדות מחקר. אוניברסיטה כמוסד חברתי, אנחנו מדברים על אוסף גדול של נורמות וערכים שיש להם יציבות לאורך זמן. יש שרשרת דורות של אנשים שיצרו תפיסת עולם שיש לה לגיטימציה גדולה, שמצליחה לשמור על עצמה כעולם עצמאי בעל חוקים משלו. עיקרו של ממסד מדעי, יצירת נורמות ל "איך אנחנו מייצרים מדע? (ותתי השאלות)", עצמאות לגלות את האמת ולא שירות השליט. לאחר המהפכה המדעית אלו העקרונות שהופכים להיות הדרך המקובלת בעולם המתועש בו המדע הופך לדרך המרכזית שבאמצעותן העולם מחפש את האמת שלו. (מנגד יש לדוג' את דרך הדת), אך המדע הוא הדרך המקובלת ביותר. בסוף המאה העשרים היו אלו שהתחילו לתהות שמא המדע הפך לדת חדשה...

סטייה על הפי הגישה הפונקציונליסטית

פונקציונאליזם - סטייה מסמנת את מי ששייך לחברה ומי שלא. סטייה הייתה בתחילה בעיה עבור הגישה הפונקציונליסטית, והבעיה נפתרה בכך שהגישה טענה שהסטייה משרתת את החברה בכך שהיא מסמנת את הגבולות של החברה וחוזרת ומסמנת עבורנו את גבולות ההתנהגות הנורמטיבית. איך נדע מה נורמלי ומה סוטה? רק על ידי זה שהסטייה (ובעיקר הענישה על הסטייה) הם אלו שמסמנים עבורנו את הגבולות של הנורמה החברתית. יש לשים לב שענישה בכל חברה שאנחנו מכירים נעשית בפומבי, ערך זה של פומביות המשפט והענישה הוא ערך מאוד חשוב ומרכזי בפונקציונאליזם. כיום יש לנו גם את התקשורת, הנושאים הכי "חמים" בתקשורת הם הנושאים של סטייה. זה פומבי וזה עוזר לנו להבין מה החברה תופסת כנורמלי ומה סוטה. הבוז החברתי חלק ממנגנוני הענישה. ההרחקה של אדם מהחברה - כל הדברים האלו צורות של פיקוח חברתי, ענישה חברתית גם פורמלית וגם לא פורמלית. אריקסון משתמש בעוד דוגמה חשובה בשביל לחדד את הטענה שלו אודות הפונקציה של הסטייה - לכאורה יש לנו בתי כלא וכל מני מנגנונים לכליאה, והמטרה המוצהרת של כל מנגנוני הכליאה הייתה תיקון, ליצור חינוך מחדש לאדם על מנת שלא יהיה סוטה. בפועל לא רק שכל האנשים שנכנסו למתקני כליאה חוזרים למהלך החיים שלהם שוב ושוב, אלא הפושעים שנכנסו בתור פושעים קטנים יוצאים פושעים גדולים. אנחנו בעצם רואים שכל המוסדות האלו הם מעין "בתי ספר לסטייה" - זו הוכחה לכך שהחברה איננה מנסה להכחיד את הסטייה. אם הסטייה הייתה בלתי פונק' החברה הייתה מנסה להכחיד את הסטייה ולא לשמר אותה. אך החברה מעדיפה לשמר אותה. דוגמא נוספת - פעולת המשטרה של ה"בדוקאים" - כשיש עברה המשטרה יודעת לפנות לאנשים מסוימים שהיו פושעים בעבר כדי לבדוק אם הוא עשה את הפשע, כלומר אנחנו מסמנים אותו מול כולם כמישהו שהיה סוטה. ואז הוא יפלט ממקום העבודה ויאלץ לחזור למשלחי יד "סוטים" וכך בעצם אנחנו שוב מעודדים אותו לחזור להיות סוטה, ושוב החברה מנציחה את הסטייה.

פייר בורדייה וריבוד חברתי

פייר בורדיה בן למעמד נמוך, אך היה בחור חכם. בשיטה הצרפתית יש לעיתים מעט הזדמנויות למעט תלמידים מהפריפריה לזכות במשאבים וללמוד במוסדות גבוהים. בורדייה אחד מהם. משנות ה60 הוא פרסם עבודות, בהשפעות ניאו מרקסיסטיות וובריאניות. בשנות ה 60 הוא מפרסם מחקרים שעוסקים במכניזמים, שבהן הוא שואל מראה כיצד ההון/המיקום המעמדי מגדיר את סיכויי חייו של היחיד. בורדייה מדבר על הבורגנות של האדם השולט. החברה הצרפתית אותה הוא חוקר, לטענתו, היא חברה מאוד מעמדית. אנחנו שואלים לגבי כל חברה על הסיכוי של אדם ממעמד נמוך לטפס למעמד גבוה - החברה הצרפתית נתפסת כחברה מעמדית שמקשה על אנשים מהמעמד הנמוך להגיע לתפקידים גבוהים. הריבוד החברתי נשען על סוגים שונים של הון. לא רק הון כלכלי אלא גם הון תרבותי לדוג' - מושג שמתייחס לעולם הידע והתוכן של היחיד בקבוצה והוא מתפקד כגורם מרבד וגורם שמשעתק את אי השוויון ואת עליונותם של החברתית של קבוצות מסוימות והנמכתן והדרתן של קבוצות אחרות. בורדייה בספרו "מעמדות" מראה שיש הבדלים קונסיסטנטיים בהעדפות לבני המעמדות השונים. למעמדות השונים יש הון תרבותי שונה. בורדייה מדגיש מאוד את העובדה שהמעמד הבינוני הוא שקובע מה "גבוה" ומה "נמוך" - הוא שמגדיר את המוזיקה הקלאסית כמוזיקה נעלה על פני מוזיקה פופולרית, הוא שמגדיר את הדגים כמזון יותר מתוחכם ואנין מתפו"א. הטענה של בורדייה אומרת שלמעמד הבינוני יש את היכולת להגדיר מה הוא ההון התרבותי הרצוי, ומי שהוא לא בעליו של ההון התרבותי הנכון, המתאים למעמד הבינוני, לא יוכל להשתלב בו. הדברים הללו הם דברים נלמדים, ועם זאת קשה ללמוד אותם. הביטוס הוא אותם קודים תרבותיים שאדם מפנים - הם חלק בלתי נפרד מהגוף שלנו, המבטא, הידע איך להתלבש, הדיוק בשפה ורבדי השפה, ניואנסים קטנים של התנהגות. אם אנחנו מםנימים אותם בילדות הם הופכים לחלק בלתי נפרד מההתנהגות הבסיסית שלנו, ובתור מבוגרים קשה לנו ללמוד. בחברות מאוד מעמדיות מי שאינו בעל ההון התרבותי הנכון יתקשה מאוד להשתלב במעמד הבינוני. הון אקדמי, הון חברתי - מתקשר לקשרים החברתיים שעומדים לרשותנו- כמה קשרים יש לנו ועם אנחנו בקשר ומה האדם שעמו אנחנו בקשר יהיה מוכן לעשות עבורנו - משאב שעוזר לנו להתקדם בעולם כמו הון כלכלי והון תרבותי. דגש על מרכזיותו של ההון בקביעת סיכויי חייו של היחיד. הבורגנות כמעמד השולט בחברה בת זמננו. אבל הבנה של קיומם של סוגים שונים של הון תרבותי וסימבולי הניתנים להמרה בהון כלכלי. - הון תרבותי - הוא מושג המתייחס לעולם הידע והתוכן של היחיד והקבוצה, והוא מתפקד כגורם מרבד וכגורם המשעתק את אי השוויון, ואת עליונותן החברתית של קבוצות מסוימות והנמכתן והדרתן של קבוצות אחרות - הביטוס. - הקודים התרבותיים שהאדם מפנים. הם הופכים לחלק בלתי נפרד מכלל ההתנהגויות השונות הבסיסיות של האדם. בחברות מעמדיות מי שאינו בעל ההון התרבותי הנכון יתקשה מאוד להשתלב במעמד הבינוני. הון חברתי - עם מי וכמה קשרים חברתיים יש לנו? ומה יהיה מוכן האדם שאנחנו בקשר עמו לעשות עבורנו ולא לעשות עבורנו?

קונצנזוס, קונפליקט ופונקציונליזם

קונצנזוס מול קונפליקט - הציר השלישי של הסוצילוגיה- זו תפיסה של הסתכלות על חברה. קונצנזוס - יש אנשים שאומרים שהחברה היא משהו מלוכד עם אלמנטים משותפים ואם יש הרבה קונפליקטים החברה תתפרק. לפיכך, חברה מושתת ומתקיימת על מידה מסוימת של הסכמה על ערכים ונורמות בסייסים ביותר, אחרת נגיע למצב של אנומיה - ניתן להבין מכך שהגישות הללו מחפשות את הקונצנזוס. אנשי גישות הקונפליקט (ראה גם גישת הקונפליקט באנתרופולוגיה) תופסים את החברה באופן אחר - לחברה יש דימוי שאותו אנחנו תופסים בראש, החברה היא זירה של מאבקים, וזה נכון לכל קבוצה ולכל חברה. תמיד יש קבוצות שיש להם אינטרסים וכל אחד מנסה למקסם ולממש את האינטרסים שלו. מה מחזיק את החברה? מה שמחזיק את החברה ביחד הוא כוח, קבוצה מסוימת מצליחה להשתלט על הקבוצות האחרות ולשכנע אותן שהיא יודעת מה טוב בשביל כולן - או על ידי כוח מאיים, או כוח שכנוע. איך קרה שהגענו לקונצנזוס? ואת מי הקונצנזוס משרת? הצבת דורקהיים כפונקציונאליסט על הצירים דורקהיים הוא פוזיטיביסט במובן שהוא מחפש דרך לנסח חוקים חברתיים שמאפשרים הכללה וניבוי על ידי אשר מבוססים על מחקר אמפירי (איסוף נתונים על פי החושים שלנו). הוא מחפש אמת ועובדות חברתיות באמצעות כלים אמפיריים שמאפשרים (לטענתו) הכללה וניבוי. על ציר "מבנה תהליך" דורקהיים נמצא יותר קרוב לצד של ה"מבנה", הוא מסתכל על מבנים קבועים של החברה וכשהוא חושב על חוקים הוא חושב על היבטים קבועים של החברה- יש בסיס יסודי לחברה - סטרוקטרליזם. כשאנחנו מחפשים חוק אנחנו הולכים אל המבנה, אל היסוד. הגישה הפונקציונאליסטית (ראה גם פונקציונליזם באנתרופולוגיה) היא גם קונצנזואלית- גבולות החברה עוברים במקום שבו נגמרים גבולות הקונצנזוס, הקונצנזוס הוא הדבק החברתי והוא הבסיס לכל. המושגים המרכזיים של דורקהיים: התודעה הקולקטיבית - מי ששייך לחברה הם אותם אנשים ששותפים לאותה תודעה קולקטיבית, וזה מה שמחזיק את החברה ביחד (שוב חשיבות הקונצנזוס). החברה כסטרוקטורה שיש לה צרכים- מערכת/ "סטרוקטורה" אחת ויציבה עם צרכים, והמוסדות החברתיים (כמו חלוקת העבודה) מיועדים לענות על הצרכים של החברה. למוסדות החברתיים יש פונקציה (שימוש) - מכאן נגזר השם. סולידריות חברתית - "לב החברה" משמרת את החברה..... המושג של "עובדה חברתית" קשור בפוזיטיביזם. לסיכום פונקציונליזם - תפיסה סוציולוגית שצמחה מעבודתו של דורקהיים שמשתמשת בגישות פוזיטיבסטיות וסטרוקטורליסטיות, כלומר מחפשת עובדות חברתיות ושואלת שאלות בנוגע לשימור וליציבות של הסדר החברתי. היא מסבירה את התופעות החברתיות על פי תרומתן להישמרותו ויציבותו של הסדר החברתי.

לאום ולאומיות

קשה להגדיר לאום ללא להשתמש במושג מדינה וגם הפוך. השאלה הגדולה היא מאיפה באים הלאומים האלה? אנחנו חיים בעולם שבו זיקה לאומית/ השתייכות לאומית מאז וילסון ו14 הנק' שלו מקנה לנו זכויות. מי שמוגדר כלאום, וזוכה להגדרה עצמית כלאום זכאי למדינת לאום. כלומר להגדרה של לאום יש משקל פוליטי מאוד גדול אך התופעה של לאומים או אפילו התופעה של קשר בין הגדרת הקבוצה כלאום לבין זכויות פוליטיות היא חדשה וקשורה בהיסטוריה של הלאומיות. הניסיון להבין מי הוא כן לאום ומי הוא לא לאום הוא ניסיון עם משמעות פוליטית וגיאו-פוליטית מאוד מאוד חשובה בצד ההצגה של הלאומיות כתרבות. בסוציולוגיה אנחנו מבחינים בין שתי תיאוריות מאוד מובחנות: תפיסה פרימורדיאלית (טרום לידתית, סמית) - לאומיות מבוססת על זיקה לאבות קדמונים משותפים. סמית רואה בלאומיות תופעה אנטולוגית, תופעה שיש לה קיום, והיא זהות שמבוססת על זיקה לאבות קדמונים משותפים. ז"א אנשיםשמסוגלים לשרשר את הגניאולוגיה שלהם לאבות קדמונים משותפים ולכן יש להם היסטוריה משותפת, זהות קולקטיבית אובייקטיבית של חלק מלאום. מנקודות מבטו של סמית אם אי אפשר למצוא את הגנאולוגיה ואין קשר היסטורי משותף ארוך שנים שקושר את בני הקבוצה זה לזה ובו זמנית גם מבחין אותם מבני קבוצות אחרות אז לא ניתן לדבר על לאום. לאומיות היא עובדה חברתית - ניתן למצוא את השורשים ההיסטוריים. תפיסה הבנייתית (אנדרסון) - לאום כקהילה מדומיינת, לאומיות כאידיאולוגיה - התפיסה הזו אומרת שלאום הוא קהילה מדומיינת במובן שלא הכרחי שיהיה לה עבר היסטורי עובדתי משותף, אלא שבתהליך של ההבניה החברתית של המציאות קבוצה התחילה לחשוב על עצמה במונחים של לאום, החלה "להמציא". יש כאן יצירה משותפת של היסטוריה סמלים וזיקה לעבר היסטורי כלשהו, לאומיות נתפסת כאידיאולוגיה שמשרתת מטרות פוליטיות. חוקרים שונים מייחסים את השימוש באידיאולוגיה של הלאומיות לקבוצות שונות (לפעמים אליטה פוליטת, מעמד וכו'), יש קבוצה שמפיקה תועלת מהיכולת שלה לדמיין את הקבוצה האתנית כלאום. היא מסוגלת להסתכל פנימה ולגייס את הרגשות של המשתתפים בטריטוריה כדי לממש את האינטרסים של אותה אליטה או מעמד שליט (ולא רק החוצה מבחינה ריבונית). אפשר להבחין בין שתי התפיסות הללו בזיקה שהן יוצרות בין אתניות לבין לאומיות. עבור סמית אתניות ולאומיות הן דבר כמעט זהה. מבחינת אנדרסון הזהות הזו היא לא הכרחית, לא הכרחי שיהיו שורשים אתניים אחידים ללאום שבסופו של דבר הופך ללאום אחד (לדוגמה האנגלו והסקסונים, שני אתנים שיוצרים לאום). תפיסה פרימורדיאלית לאומיות מתבססת על כוחם המתמשך של קשרים אתניים שלעיתים קרובות מהווים את הבסיס לזכויות ולחובות של הסדר האזרחי המודרני. לקבוצה האתנית הזו יש מאפיינים משותפים, (אנחנו נולדים ישראלים/גרמנים), יש לנו שפה יש לנו מיתוסים משותפים אודות אב קדמון, יש לנו זכרונות, מנהגים משותפים. הקשרים הללו מבוססים על כוחה של תחושה קבוצתית ועל אמונה משותפת, קשרים אלו מתקיימים ככוח החורג משיקול דעת ומאינטרסים רציונאליים. אביב העמים היא תופעה של המאה ה18. כבר במאה ה18 החלה להתפתח פילוסופיה שהדגישה את המרכזיות של האומה בחייו של האדם - הקדישה את הקדושה של הקשר הלאומי הזה. אנחנו מסתכלים למשל על אזרחות גרמנית, היא מתבססת על שפה משותפת- מי ששפת אמו גרמנית זכאי לאזרחות גרמנית. סמית' מתבסס על מחקר היסטורי. הוא עובר בין קבוצות לאומיות שונות ומראה את המאפיינים המשותפים של אותן קבוצות. התפיסה ההבנייתית אומרת שגם אם אנחנו מוצאים סיפורים של עבר משותף והיסטוריה משותפת, הרבה מאוד פעמים אנחנו יכולים לראות שהסיפורים האלו עצמם הם סיפורים חדשים. כלומר, נוצרים סיפורים שהם לא סיפורים שאפשר לחזור איתם אחורה בזמן ולמצוא את המקור שלהם, אלו סיפורים שקבוצות מספרות לעצמן כדי לעשות הבנייה של ההיסטוריה המשותפת שלהם כעם- כדי להבין את עצמם לספר לעצמם את הסיפור של עצמם כעם. נזכור 2 דברים: 1) בעיני אנשי הגישה ההבנייתית כל הלאומים הם קהילות מדומיינות- זה לא אומר שיש לאומים "אמיתיים" ולאומים "מומצאים"- זה הטבע של הלאומים להיות קהילות מדומיינות- מה שאומר שהצורה הזו של דיון בלאום היא לא כמו שהמבקרים אותה טוענים "מחלישה את הטענות הלאומיות של קבוצה אחת על קבוצה אחרת" - מפני שכל הלואמים מדומיינים, לדרישה לריבונות של כל הלאומים יש את אותו כוח. הביקורת כאן היא על עצם הטענה ללאומיות, על עצם החשיבות של לאומיות בארגון של החיים שלנו. עולם התיאוריה ההבנייתית- ההיסטוריה מוכיחה לנו שמה שנתפס כמציאותי הוא מציאותי בתוצאותיו. זה לא משנה לנו אם זה תוצר של הבנייה או לא תוצר של הבנייה. גם אם אנחנו חושבים שדבר מסויים הוא המצאה מוחלטת בפועל אנשים מוכנים למות לפי הלאומיות הזו ובפועל העולם מתחלק לפי הלאומיות הזו. {מרקס מבין שהלאומיות מפרידה את הפועלים- כשמשתמשים באידיאולוגיה הלאומית אז היא משמשת כסוג של תודעה כוזבת שגורמת לפועלים להיות מובדלים, על מנת שהם יתאחדו עליהם לעזוב את החשיבה הזו} - חייבת להיות אליטה שתפתח את השפה הזו של ה"לאום". מנק' מבטו של אנדרסן צריך לקרות משהו היסטורי וצריכים להיות "שחקנים" שיוצרים את התפיסה הלאומית הזו. דווקא לסמית' יש טענה מעניינת על הודו ופקיסטן - הודו ופקיסטן היו טריטוריה אחת תחת השלטון הבריטי, הוא מדבר על התהליך שבו המוסלמים שנמצאים בשוליים של האימפריה ההודית מבינים את הזיקה המשותפת שלהם ומייסדים את פקיסטן כישות פוליטית לאומית נפרדת מהודו. אנדרסון יאמר שזה לא תהליך של חזרה להיסטוריה אלא תהליך של המצאה, של הבנייה של פעולות. בתוך הגישות האלה של "קהילות מדומיינות" יש לנו שתי גישות: גישת מיקרו - עוסקת בניתוח מיקרו של פוליטיקה אתנית וכוללת את האופן בו רותמים מנהיגים ומפלגות את הלאומיות לצרכי מאבקי עוצמה פנימיים. ניתוח מאקרו - ניתוח מאקרו של התגבשות לאומית, במהלכה יוצרת המדינה קבוצות אתניות ולאומים למטרותיה, ושאותה היא מממשת בזירה הבין מדינית. הגישה ההבנייתית נחשבת למודרנית היות והיא מניחה כי הלאומיות המודרנית הינה תוצאה של תפעול על ידי קבוצות פוליטיות להשגת מטרותיהם, ושהינה תוצר של התנאים המודרניים בלבד המאפיינים מדינה שכוללים בירוקרטיה, חילון ומערכת כלכלית סדירה.(אין צורך בתנאים עתיקים כמו סמית'), דבר נוסף שאנדרסון עושה- הוא מדבר על תפקיד של האימפריות ביצרית הלאומים, על ידי יצירת הבירוקרטיה, סימון הגבולות וכד'. } אנדרסון עושה ניתוח מקרו של איך לאומיות מתגבשת, איך המדינה יוצרת קבוצות אתניות ולאומים למיטרותיה ואיך היא משתמשת בסיפור הזה של הלאומיות כדי לממש את האינטרסים שלה בזירה הבינ"ל. הגישה ההבנייתית נחשבת מודרנית יותר כי היא מניחה שהלאומיות היא תוצאה של תפעול על ידי קבוצות פוליטיות להגדרת המטרות שלהן, ושהלאומיות היא תוצאה של התנאים המודרניים בלבד, בעוד שסמית' מחפש תנאים עתיקים. אנדרסון מדבר על התפקיד של האימפריות בייצור של הלאומים לא רק במובן של הדיכוי אלא גם במובן של יצירת הכלים: הבירוקרטיה, החוקים, סימון הגבולות על המפות. הגבולות הברורים בין מדינות לא היו משהו מעשה ידי אדם קבוע ויציב בעבר. למרות שיש ויכוחים מאוד חריפים בין שתי הגישות צריך לומר שבפועל צריך לראות את ההמשכיות ביניהם. אפשר לומר שלאומיות בת זמננו מורכבת גם מאלמנטים פרימורדיאליים וגם מאלמנטים מודרניים ומה שמתחיל כקהילה אתנית הופך בבוא הזמן ללאום, ולמרות הניגוד והפוליטיזציה של הניגוד הזה לשתי הגישות האלו יש הרבה מן המשותף. גם סמית' מראה אפשרות של צמיחת לאומים חדשים וצמיחת לאומיות רב אתנית.

פוסט-קולוניאליזם

רבים טוענים שניתן למצוא דמיון מאוד גדול בין האידיאולוגיה של המודרניזם לבין האידיאולוגיה שאפיינה את הקולוניאליזם של המאות ה 18-19, הקולוניאלים היו בעיקר חברות אירופאיות שיצאו לכבוש את המדינות החדשות (אפריקה ואסיה, לאחר מכן אמריקה). המדינות שלחו משלחות למדינות על מנת להשיג שני דברים: שליטה במשאבים, הפצת הנצרות/התרבות. אחד הרעיונות שעמדו מאחורי הקולוניאליזם הוא לקחת את המשאבים (גם אוצרות טבע וגם עבדים) וגם להפיץ. בעיקר במאה ה18 וה19 הדת הייתה מרכיב מאוד מרכזי - "משימת התרבות" - הרעיון היה שהברברים ברחבי העולם הם נטולי תרבות, משאו של האדם הלבן הוא להפיץ את התרבות. מדינות אירופה עבדו מאוד קשה כדי להפיץ את התרבות שאותה הם חשבו כתרבות הנכונה. המבקרים של גישת המודרניזציה אומרים בעצם שגישת המודרניזציה היא וורסיה מאוחרת של אותה "משימת תרבות", יש אותו סוג של חשיבה שרואה באחר הלא מערבי כנחות הזקוק לתרבות. כל המערכת הזו הייתה בנויה על הגישה של מודרניזציה אך בשלבים מאוד מוקדמים הרבה מנהיגים החלו לפתח תיאוריות של התנגדות, אנטי קולוניאליות. הם ביקרו את הגישות הללו על כך שהן משעתקות את הסדר ההיררכי של הקונליאליזם, משעתקות את הנחיתות של עמים. הפוסט קולוניאליזם רואה היררכיות אתניות וגזעיות כתוצר מאוחר של העידן הקולוניאלי אדוארד סעיד: הבניית האחר הלא מערבי כחלק מהבניית ה"אנחנו" ה"מערבי". - אחד התיאורטיקנים של הגישה הפוסט קולוניאלית, הוא חקר ספרות מסע. במחקרו הוא מראה כיצד הפרוייקט הסמוי של הספרות הזו שאפיינה את המאות ה 18 19 עסוקה כולה בתיוג של האחר, בהגדרה של האחר האוריינטלי. האחר האוריינטלי מתואר באופן קבוע כאמוציונלי, פראי, אקזוטי, הסביבה תמיד מתוארת כמלוכלכת, יש ריבוי ילדים - התמונה שמייצרת כל הספרות הזו היא תמונה שמגדירה את המזרח כיחידה תרבותית אחת. הטענה של סעיד היא שהספרות הזו אינה מתארת מציאות קיימת אלא היא מבנה מציאות בינארית שבה המזרח מתואר כיחידה תרבותית הומוגנית בעוד שהמערב שלא היה קיים לפני כן (החשיבה הבינארית של "מזרח מערב" לא הייתה קיימת) מכונן את עצמו כיחידה אחת, כיחידה שיש בה איזו שהיא לכידות קדימית. תמונה זו מגדירה את המזרח כיחידה תרבותית אחרת בעלת מאפיינים זהים ואת המערב כיחידה תרבותית שונה, מסודרת אינטליגנטית. כל קבוצה מגדירה את עצמה על ידי הגדרת האחר. סעיד אומר כי בני העמים השונים תפסו את עצמם כמאוד אחרים אחד מהשני, האירופאים מצאו את המשותף להם ע"י השוואת עצמם למזרחיים. כאילו יש שתי ציוויליזציות מאוד שונות, אויבות, יש התנגשות טבעית בין הציביליזציות הזו - וההתנגשות הזו לעולם לא תוכל לדעוך. פאנון: ערעור על יציבותן של זהויות. דיון באופן בו זהויות אתניות וגזעיות מכוננות ומקבלות את משמעותן בסביבה פוסטקולוניאלית. - פאנון הוא דמות היסטורית מעניינת, קודם לסעיד. הוא בן למשפחה מעורבת צרפתית מרטיניקאית, הוא פסיכיאטר, לוחם חופש (הצטרף למחתרת האלג'יראית), הוא שחור במראה שלו למרות שאביו היה בן לשושלת קולוניאליסטית חזקה מאוד ועקב כך כל חייו הוא חי על התפר בין האוריינטלי למערבי. ספרו עוסק כולו בתובנות שיש לפאנון מהחוויה של להיות מישהו שהוא "בין לבין" בעולם שמניח שקיימות זהויות מוחלטות בעלות הבחנה מוחלטת. פאנון אומר שעל גופו עצמו הוא יודע שההבחנה הזו בין מזרח למערב שנתפסת כבסיסית ובינארית לא תתכן מכיוון שהוא עצמו ממזג בתוך גופו את שתי התרבויות. פאנון מתאר לנו דרך החוויה האישית שלו והאופן שזה מעצב את חייו, הוא מערער על ההבחנה הבינארית בין שחור ללבן והוא דן על האופן שבו זהויות אתניות נוצרות וגם מקבלות את המשמעות שלהן בסביבה פוסט קולוניאלית. גישות פוסט קולוניאליות לא טוענות שהקולוניאליזם נגמר - הם פוסט קולנ' במובן של ראיית היחסים האתניים והגזעיים וגם הכלכלייים בין החלקים השונים של העולם כתוצר לוואי של הקולוניאליזם. של המדעים ושאר תפיסות העולם שנוצרו במסגרת הקולוניאליזם, תפיסות העולם שנוצרות במסגרת הקולוניאליזם, והטענה היא שהתפיסה שלנו של האוריינטלי, השחור כאחר ונחות, היא תוצר של קולוניאליזם - יש נסיון להבין תהליכים כלל עולמיים ברמת המאקרו כולל יחסים אתניים ובין גזעיים בתוך המדינה כתוצר לוואי של הקולוניאליזם. במרוצת הזמן פיתוח הפוסט קולוניאליזם זרמים נלווים כמו למשל הפמיניזם הפוסט קולוניאלי

ריבוד חברתי על פי הפונקציונליזם

ריבוד - בא מהמילה רובד ריבוד חברתי - מתייחס לשאלות של אי שוויון - מבחינת האופן שבו אי שיוויון מתקבע ומועבר מדור לדור. כלומר אנחנו מדברים על ריבוד כתופעה שהיא יציבה, ואנחנו מדברים על מושג השיעתוק (העברה בין דורית מדור לדור של מיקום במערכת החברתית כאשר ההעברה הזו נתפסת כלגיטימית). הפונקציונליזם בסוצויולוגיה מדבר פחות על ריבוד ומנגנוני שיעתוק, ויותר על "מוביליות" על הצד השני של תהליכי הריבוד. מוביליות - ניעות חברתית, מעבר בין רובד לרובד. המושגים של ריבוד שיעתוק וניעות אלו מושגים שאנחנו חושבים עליהם יחד. תמיד נשאל על מערכת ריבודית - באיזו רמה המערכת הזו משעתקת את עצמה מדור לדור, ובאיזו מידה תיתכן בה מוביליות. ריבוד חברתי בפונקציונליזם: ברוב החברות, מאז המפכה הצרפתית, שוויון חברתי (או לפחות שוויון הזדמנויות) נחשבים לחלק מאוד מרכזי וחיוני לקיומה של דמוקרטיה ושל חברה צודקת. שוויון ביחד עם חירות ואחווה הם הערכים הבסיסיים שסביבם התארגנה המהפכה הצרפתית. לעומת זאת כשאנחנו חושבים על החלום האמריקאי, בעיקר בשנות ה 50, שבהן החברה האמריקאית רואה את עצמה כחברה צודקת פתוחה ולא מעמדית {לא ברורה המטרה של הפתיחה הזו...} - אנחנו יכולים להבין מדוע שכשהפונקציונליזם רואים שבכל זאת אי השוויון עדיין מתקיים בכל חברה וחברה, וכל חברה וחברה מרובדת, כאשר הפונקציונליסטים מוצאים ומזהים את הנתון הזה הם שואלים את עצמם את השאלה - איזו פונק' ממלא אי השוויון? למרות שאנחנו שואפים לשוויון אנחנו מוצאים אי שוויון, ולכן הפונק' ינסו להבין את הפונקציה שאי השוויון ממלא (שכן הוא חייב להתקיים בכל חברה שהיא). חברה מריטוקרטית - החוקרים האמריקאים בתקופת שנות ה 50 שואלים את עצמם אל מול עליית הקומוניזם, איזו פונק' ממלא אי השוויון החברתי? תפיסת העולם של החוקרים הפונק' אומרת שהם חיים, אך החברה שאליה אנחנו שואפים היא חברה מריטוקרטית - חברה שמציגה במרכזה את הכשרון, חברה שיש בה שלטון של המוכשרים. שאיפתה של כל חברה, שהמוכשרים ביותר ישלטו בחברה. יש הסתכלות על הפרטים שעולים ויורדים בריבודים (כמו לוח סולמות ונחשים). הטיפוס בסולמות ובחבלים היא תוצאה של הכישורים של היחידים והמאמץ שהיחידים משקיעים: יחידים עולים ויורדים בסולמות חברתיים בהתאם לכישוריהם והמאמצים שהם משקיעים - הגישה הפונקציונליסטית מקבלת את תמונת העולם של החברה המריטוקרטית ואומרת שתפקידו של אי השוויון הוא להציב את האנשים המוכשרים ביותר, שעברו את ההכשרה הטובה ביותר, לתפקידים החשובים ביותר לחברה. וכדי להבטיח שהאנשים המוכשרים ביותר יתאמצו וישקיעו את הכסף והמאמץ הדרוש בהכשרה המקיפה והטובה ביותר ויסכימו לקחת על עצמם את התפקידים החשובים ביותר לחברה, יש צורך להציע להם תגמולים דיפרנציאלים (שונים). ההנחה של הגישה הזו היא שלכל חברה יש סדר עדיפויות של תפקידים. כל חברה מגדירה, ויש בה קונצנזוס פנימי די רחב, על התפקידים החשובים ביותר לחברה. הפונק' יכולים לתמוך את הטענה שלהם בעקבות ההסכמה בחברה, בשורה רחבה מאוד של סקרים שמתקיימים בכל חברה, ובסקרים האלו אנחנו רואים עידוד של מקצועות. הסקרים נעשים באופן מקצועי כגדי לאפשר לנו ליצור מדרג של תפקידים יוקרתיים יותר ופחות לצרכי מחקר. הסקרים האלו מוצאים כל פעם מחדש קונצנזוס מאוד גבוה, שמגדיר תפקידים כמו מדענים, שופטים במקומות מאוד גבוהים בסדר היוקרה של המקצועות. כל חברה מגדירה עבור עצמה את התפקידים החשובים ביותר להישרדותה, ולתפקידים האלה היא מצמידה תגמול. התגמול מורכב משלושה סוגי תגמולים עיקריים: א) תגמול כלכלי ב) תגמול של יוקרה ג) תגמול של כוח לכל תפקיד יש קומבינציה אחרת של תגמולים. ההנחה של הפונקציונליזם אומרת שקיימים גם כישורים דיפרנציאלים. אנשים נולדים עם פוטנציאל יותר גבוה/נמוך, ולכישורים האלו יש רמת נדירות. יש כישורים שיש להרבה אנשים ויש כישורים שקיימים למעט אנשים, אם כישורים מסויימים יותר נדירים אז החברה צריכה להשקיע יותר מאמץ כדי שהאנשים עם הכישורים הנדירים יותר יעשו מאמץ ויקחו את התפקידים החשובים יותר שמצריכים כישורים נדירים יותר. דיוויס ומור : שני חוקרים שתרמו מאוד לפארסונס - הם היו "גברים לבנים", היו חוקרים בפרינסטון בשנות ה 50 והם מפתחים את התיאוריה שמאתרת את הפונק' של אי השוויון. עשור לאחר מכן התמונה שעולה במחקרם של דיוויס ומור מתחילה להתפורר (שנות ה 60) ומרטין טומין קורא את העבודת של דיוויס ומור ואומר שהתיאוריה הזו יושבת על הרבה הנחות שהן בעייתיות מאוד. מרטין מציע כמה ביקורות מרכזיות על המודל: מי קובע מה הם התפקידים החשובים יותר או פחות? התפקידים החשובים יותר או פחות בעצם נוצרים על ידי שטיפות מוח, מי קובע שרופא חשוב יותר מאופה? מי קובע את סולם התפקידים? השאלה השנייה, שאלת כישורים - אם אכן יש כל כך מעט אנשים עם כישורים נדירים והחברה באמת כל כך רוצה להבטיח שהאנשים בעלי הכישורים האלו ישמשו בתפקידים החשובים אנחנו צריכים למצוא שיש בחברה השקעה ומאמץ עילאי לאיתור האנשים האלו (ובפועל למצוא אנשים מחוננים בשכונת עוני נמוך מלמצוא מישהו מחונן בשכונות בינוניות+) ואנחנו לא מוצאים את זה. שאלת ההכשרה - כל מי שיכול להרשות לעצמו הולך להכשרה, ולא כולם! התגמול - נניח שקיבלנו את כל הקונסטרוקציה הזו, למה בסוף צריך לתת את התגמול? למה לאנשים החזקים יש גם כוח יוקרה וכסף? אם היינו נותנים להם חלק מהתגמולים היינו מתמרצים אותם עדיין להשקיע, ולא יוצרים הבדלים כל כך גדולים שמסכנים מלכתחילה את שוויון ההזדמנויות החברתי. טומין נסמך על מחקרים שבדקו (לדוג' של בלאו ודנקן) אם האמנם קיים שוויון הזדמנויות? כדי לבחון את השאלה בצורה אמפירית הם לוקחים נתונים לגבי סטודנטים (גברים), הם שאלו מה עיסוק האב? מהי השכלת האב? מהי השכלת הבן? מהו העיסוק הראשון של הבן? מהו העיסוק הסופי של הבן? בלאו ודנקן מבחינים בין שני סוגים של ניעות חברתית. סוג אחד זה ניעות דורית - בתוך אותו דור מה קרה במהלך החיים. ניעות בין דורי - השוואה בין הבנים להורים שלהם. אם דיוויס ומור צודקים היינו צריכים לצפות שהעיסוק וההשכלה של האב לא ישפיע על העיסוק וההשכלה של הבן. בלאו ודנקן מוצאים שהקשר הישיר בין העיסוק של האב לעיסוק של הבן הוא חלש (העיסוקים נמדדו לפי ההיררכיה שדיברנו לעיל). אבל אנחנו מוצאים שהקשר בין ההשכלה והעיסוק של האב להשכלת הבן הוא מאוד חזק. אנחנו מוצאים שהקשר בין העיסוק הראשון של הבן לעיסוק הסופי הוא גם קשר חזק. כלומר, מצד אחד אפשר לומר שיש קשר חזק בין השכלה עיסוק ראשון ועיסוק סופי, קשר שנראה כתמיכה בטענה של דיוויס ומור. אבל מהתוספת שדנקן ובלאו מראים לנו אנו מבינים שהעיסוק וההשכלה של האב קובעים באופן רב את הסיכוי של הבן לזכות בהשכלה. המצב הסוציואקונומי של המשפחה משפיע על ההשכלה של הבן. כישורים —-> הכשרה—->תפקיד <====>תגמולים. - זו הנוסחה המרכזית בדיון האי שוויון. האי שוויון הוא תוצר של הענקת תגמולים גבוהים יותר לאנשים מוכשרים יותר שהשקיעו יותר בהכשה (החלום האמריקאי...).

סוציאליזציה פונקציונליסטית וקונפליקטואלית

שה פונקציונאליסטית (הסתכלות על הסוציאליזציה): תהליך פשוט יחסית של סוציאליזציה כהפנמה של התודעה הקולקטיבית. - תהליך הסוציאליזציה הוא תהליך פשוט של הפנמה של אותו דבר שנקרא "תודעה משותפת". הסוציאליזציה בגישה הזו נתפסת כמוסד חברתי המשרת את הצורך האינטגרטיבי והלטנטי (צורך להבטיח שהחברה תהיה מגובשת וקשרים חברתיים הדוקים, זה יוצר גם הזדהות אוטומטית עם החברה שאנחנו לא צריכים לחשוב עליה). - תפקיד המשפחה ומערכת החינוך - המשפחה ומערכת החינוך הן המערכות שאחראיות על תהליך הסוציאליזציה ובהן הוא קורה. מציב את האדם במיקומו החברתי ומעניק לו את הידע התרבותי הנחוץ על מנת לפעול במסגרת התפקיד - מה אישה צריכה לעשות כאישה? איך צריך להתנהג בן מעמד גבוה, איך צריך להתנהג בן מעמד נמוך? וכך משתמר הסדר החברתי. דגש על סוציאליזציה משותפת - תהליך הסוציאליזציה מאוד פשוט בתור ילדים. אחת השאלות שהטרידו מאוד את אנשי הגישה הפונקציונליסטית היא איך מתמודדים עם מצב שבו אנשים עברו סוציאליזציה בחברה אחרת ובאים לחברה חדשה, איך הם יעברו סוציאליזציה מחודשת? {הסוציאליזציה נתפסה כממלאת פונקציה חברתית מאוד חשובה בתקופות העלייה לארץ.} הגישה הקונפליקטואלית (הסתכלות על הסוציאליזציה): רואה בסוציאליזציה מנגנון של הצבה ושיעתוק - בסוציאליזציה אנחנו מפנימים את הערכים ונורמות של החברה שלנו. הגישה הפונקצינליסטית רואה בזה מנגנון שמשמר את הסדר החברתי, הסוציאליזציה היא מה שכל אחד צריך לדעת על מנת למלא את התפקיד שלו בחלוקת העבודה החברתית. הגישה הקונפליקטואלית לוקחת את הגישה שהסוציאליזציה היא מה שעוזר לנו להפנים את הערכים והנורמות של הקבוצה המעמדית שלנו, והתהליך הזה תוקע אותנו בחברה שלנו. להבדיל מהגישה הפונקציונליסטית אנחנו מפנימים ערכים ונורמות של הקבוצה אליה אנחנו משתייכים לא בגלל שזה ממלא פונק' אלא בשביל לשמר את השליטה של הקבוצה השלטת. התוצאה של זה היא שאנחנו נשארים במיקום החברתי שאליו נולדנו, מאוד קשה לנו לצאת מהמעמד החברתי שבו גדלנו. בני קבוצות חברתיות שונות מקבלים סוציאליזציה מובחנת שמקשה עליהם להשתלב באליטה ומשמרת את הסדר החברתי ההיררכי - הסוציאליזציה הזו לא מתממשת רק במשפחה היא מתממשת גם במערכת החינוך שלכאורה הייתה צריכה לתת הזדמנות שווה לצאת ולפרוץ את המיקום החברתי שלנו למיקום אחר, בפועל גם תהליך הסוציאליזציה במשפחה וגם תהליך הסוציאליזציה במערכת החינוך משעתקים (מעתיק מדור לדור) את המיקום החברתי שלנו. אם אין לנו את הנורמות הנכונות ודרכי הפעולה הנכונות אנחנו לא יכולים להשתלב בתוך מעמדות גבוהים יותר. סוציאליזציה היא אחד המכשירים שמאפשרים לאליטה לשמור על המעמד שלה, לחסום את הכניסה של קבוצות אחרות. לדוג' באירופה דיברו הרבה על סוציאליזציה בהקשר המעמדי, פייר בורדייה כתב ספר שנקרא "הבחנות" ובספר הזה הוא מתאר את ההבדלים התרבותיים, ההבדלים במנהגים, בין מעמד הפועלים הצרפתי לבין הבורגנות. הוא מכנה את אותם הרגלים, את אותן דרכי פעולה שאנחנו מפנימים בילדות הוא מכנה "הביטוס" - אלו הרגלים שממש מופנמים בגוף שלנו ואנחנו אפילו לא שמים לב אליהם (עווית פנים, האופן שאנחנו הולכים, האופן שאנחנו מדברים וכד'). הטענה שלו היא שלא שיש הביטוס "טובים" או "רעים", בסדר החברתי הקיים הקבוצות שיש להן כוח (המעמד הבורגני) מגדירים מה אנין ומה נחות, הם שמגדירים את המנהגים שלהם כטובים יותר משל האחרים ומי שלא נוהג במנהגים שלהם, מי שלא הטמיע לתוך גופו בילדות את אותם נהגים לא יכול להפוך להיות חלק מהמעמד השולט. זה נעשה כדי להבטיח את המשך השליטה של המעמדות השולטים (ולא בכדי לשמור על יציבות החברה). דגש על סוציאליזציה מובחנת מעמדית (וגם אתנית או מגדרית). החשיבות של תהליך הסוציאליזציה לפי הגישה הקונפליקטואלית היא לא בשיעתוק (שנועד להמשיך את השליטה של המעמדות השולטים).

שיחים של אזרחות

שפיר ופלד מזהים שלושה שיחים אזרחיים (בכל חברה 3 השיחים הללו קיימים. הם מנסים להבין מתי שיח אחד דומיננטי ומתי לא) שיח אזרחות ליברלי - מניח אזרחות אינדיבידואלית, אוניברסלית ושווה - אזרחות היא של פרטים, לא של קבוצות, לא קבוצות אתניות. הפרטים הללו שווים בפני החוק, כולם זהים עם זכויות וחובות שוות. ?הם נתפסים כאינדיבדואלים שיכולים לבחור.? החובות של האזרח הן של אינדיבידואל והמשחק הפוליטי הוא משחק של אינדיבדואלים, האזרחות נתפסת כמערכת פורמלית של זכויות וחובות. האזרחות לא קשורה בדת לאום או מין - כולם שווים בפני החוק. רפובליקני - זכויות קשורות לתרומה לטוב הקולקטיבי - כולם שווים בפני החוק, אבל מי שתרם יותר לחברה מגיע לו יותר. למשל נכה צה"ל זכאי ליותר מנכה רגיל. הזכויות של האזרח צמודות לתרומה שלו לטוב הכללי - זה לאו דווקא התרומה שלו כיחיד, יש קבוצות שתורמות יותר לחברה (מבחינת השיח הרפובליקני) ולכן הן זכאיות לקבל יותר מהחברה. לדוג' הקיבוצים אמרו שמגיעות להן הקרקעות שהם קיבלו מהמדינה בגלל שבמשך השנים הילדים שלהם שירתו ביחידות קרביות וגם כשהם החזיקו את הקרקעות הם הבטיחו שהן ישארו חלק מהמדינה - ועל זה המדינה צריכה לתת להם את האדמות כהחזר על הטוב הכללי. לדוג' בארה"ב מי שנתן יותר מסים ותורם יותר ועל כן מגיע להם יותר מבחינת תקציבי מסים לחינוך ובריאות. לדוג' דיון על נישואים - האם מותר להומוסקסואלים להתחתן? אתנו לאומי - אזרחות מקושרת להשתייכות לקבוצה אתנית - מדבר על זה שאזרחות צריכה להיות מקושרת להשתייכות לקהילה לאומית. כלומר, במדינת לאום ספציפית יהיה אזרחות רק למי שהם בני הלאום של המדינה. (לדוג' החוק של ליברמן) - לקבוצות לאומיות שונות תהיה זכאות שונה לאזרחות ולזכויות שנגזרות מהאזרחות הזו מתוקף השתייכותם ללאום מסויים. דובאי - סיפור של מודרניזציה מאוד מהירה - יצירה של חברה מודרנית - מכיוון שהאזרחים זכאים לכל ההטבות והזכויות שמדינת רווחה נרחבת הם לא מעוניינים להתממש בתפקידי הבנייה וכו', יש קבוצה מאוד קטנה שנהנית מהטבות המדינה וקבוצה מאוד גדולה של זרים. אי אפשר להפוך לאזרח דובאי, גם עובדים זרים שנשארים שם כמה דורות לא יכולים להפוך לאזרחים ולא נהנים מהטבות והזכויות שלהם זכאים האזרחים. דובאי - לאומיות - יש כאן שיח אזרחות אתנו לאומי, אבל הגבולות של דובאי ועצם הקיום של קבוצה לאומית של "דובאיים" אינו מובן מאליו. דובאי הובחנה כיישות מופרדת רק ב 1971 ובכ"ז היא מפרידה בין אזרחי דובאי לאחרים, למרות שלפני 40 שנה לא התקיימו הגבולות האלו. הלאומיות נוצרת מחדש תוך זה שהיא מחוברת על זכויות עודפות של קבוצה אחת על פני קבוצות אחרות. יש פה שיח אתנו לאומי מבלי שבהכרח תהיה פה אתניות שאפשר למצוא את השורשים העתיקים של הלאום הזה. איך קשרי הגומלין, איך המדינה מעצבת לאומיות? איך הלאומיות חוזרת ומעצב את המדינה? ואיך האזרחות נקשרת גם לזכויות שמקבלים מהמדינה וגם לזהות הלאומית?

תרבות

תרבות: כשאנחנו מדברים על תרבות בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה אנחנו מדברים על תרבות במובן של מכלול רחב מאוד שכולל ידע אמונות, אומנות, מוסר, חוקים, מנהגים ושאר היכולות וההרגלים שרוכש האדם כחבר בחברה. כלומר תרבות במובנה הרחב הסוציולוגי היא תהליך כולל של יצירת משמעות והקנייתה לסביבה, היא דבר נרכש ולא מולד. תרבות נתפסת בסוציולוגיה כדבר דינמי שנתון לשינויים תוך זיקה לתהליכים חברתיים, פוליטיים, ג"ג ועוד. זה אומר שבהרבה ניתוחים תרבותיים יש נטייה לטעון ששינויים תרבותיים הם דבר איטי, מאוד קשה לשנות הנחות יסוד. תרבות היא אוסף של "מובנים מאליהם" דברים שהפנמנו בצורה העמוקה ביותר - לכן כאשר אנחנו מנסים לשנות (גם כשאנחנו מודעים) קשה לנו לנטרל את הדבר הזה שהפנמנו מגיל צעיר. אנחנו רוצים לשנות ולפעול אחרת, אך אנחנו במידה רבה כלואים בדברים שהפנמנו בתרבות וקשה לנו לשנות. מכאן נגזרת הטענה שברוב המימדים תרבות משתנה מאוד לאט. המשמעויות החברתיות שמצטרפות לפעולות היומיומיות שלנו והאופן שבו זה נעשה מאוד שונות בין חברה לחברה. למרות שהצרכים הפיזיים שלנו אחידים האופן שבו פועלות חברות על מנת לקיים את הצרכים האלו שונה בין חברה לחברה. קיים קשר בין ההיבטים הביולוגיים לתרבותיים - אך רוב השוני הוא תרבותי וצומח לאורך שנים, השוני מתמסד והופך לאופי בלתי נפרד מהחברה. אחת השאלות המרכזיות : הסוציולוגיה מבקשת להבין תרבויות בהקשר שבו הן נוצרות ומשתנות ולא לשפוט אותן - להניח שתרבויות שונות זו מזו אך לא להבין תרבות אחת לפי תרבות אחרת. יחסיות תרבותית מול אתנוצנטרית - אנחנו רוצים להניח שתרבויות שונות זו מזו מבלי לנסות להבין תרבות אחת באמצעים של תרבות אחרת, אך אנחנו נופלים בזה רבות ואנחנו אומרים על דברים שהם "תרבותיים" ו"לא תרבותיים". דפוסי אינטראקציה בין רוב למיעוט: 1)פלורליזם: שונות עם שוויון 2)הטמעה: המיעוטים מאמצים את התרבות השלטת 3)בידול (סגרגציה): הפרדה פיזית וחברתית. ערבים ויהודים בישראל. ("קציר" כנקודת תפנית?) 4) רצח עם: השמדה שיטתית של קבוצה אחת בידי אחרת - השמדה פיזית/ השמדה תרבותית (אנוסי ספרד)

ארגונים והחברה

תרומה של ארגונים לעיצוב של החברה: התפקיד של השיח הארגוני והניהולי כשיח חברתי דומיננטי, כשפה שבאמצעותה אנחנו חושבים על העולם ועל החיים שלנו עצמנו, ועל האופן שאנחנו עצמנו מנהלים את החיים. - זהו שיח שמעצב תרבות וסדר חברתי. דיברנו על עבודתו של וובר על בירוקרטיה כאחת העבודות הראשונות שדיברו על תופעת הארגונים המודרניים. כשמדברים על סוציולוגיה ארגונית אנחנו לא מחלקים אותה בחלוקות השגרתיות של הסוציולוגיה. חלק מהסיבה שהתיאוריה של הסוציולוגיה הארגונית מחולקת בקריטריונים משלה היא מכיוון שהיא ספגה הרבה מאוד מהמושגים והטרמינולוגיה שלה מתחומים אחרים (פסיכולוגיה כלכלה ומנהע"ס). אנחנו כל הזמן חושבים במושגים שהתפתחו כחלק מהעולם של ארגונים ממוסדים - ארגונים שמכוונים להשיג מטרות ידועות וברורות מראש. השיח הזה שאחד המושגים המרכזיים שלו הוא "יעילות", עלות ותועלת ומיקסום התוצאות - השיח הזה הלך והפך לשיח דומינטי, וכיום אנחנו מנסים לקחת ככלים תיאוריות ומושגים שהתפתחו במסגרת הדיון על ארגונים ולחשוב באמצעותן על כל היבט של החיים שלנו ( לדוג' בהשכלה הגבוהה: אנחנו מחפשים תמיד כלים כדי למדוד, השאלה של המוסדות היא איך הם יחשבו כמוצלחים יותר ולאו דווקא איך להעשיר את הסטודנטים). הארגונים משפיעים על החברה שמחוץ להם בשפה שהם נותנים לה. הם משנים גם את דרך החשיבה שלנו והופכים לחלק מאוד מרכזי בתרבות שאנחנו חיים. למשל, אם אנחנו חושבים על קפיטליזם- איך מדינת ישראל שהייתה עם נטיות לכיוון היותר סוציאליסטי הפכה תוך עשורים קצרים למדינה קפיטליסטית מאוד? סולם הערכים הוא הישגיות, אינדיבידואליזם וצבירת הון. שיח הארגונים - כבר בשנות ה50 הארגונים כללו מומחים אמריקאים לניהול, כדי שהם יעבירו סוג של שפה שמשקף את ראיית המציאות האמריקאית. הדבר הזה נעשה מתוך הנחה שאם המושגים יוטמעו ואנשים בארגונים יפנימו את ההגדרה של השגת המטרות ואת התפיסה של האמריקאים בכלל, הסיכוי שהם יתקרבו לדרך החיים האמריקאית הרבה יותר גדול (זו הייתה פעולה כחל מהמלחמה הקרה, על מנת שהם לא יהפכו לחלק מהגוש הקומוניסטי). אנשים לוקחים את השפה הארגונית ומיישמים אותה לחיי היומיום שלהם, וכך זה חודר לחברה. השפה מחדירה רעיונות. וובר מדבר על הפיתוי שקיים בשיח הרציונלי הזה. אנחנו מרחיבים את הטענה הביקורתית של וובר, ואומרים שזה לא רק השיח הרציונלי באופן כללי אלא דרכי חשיבה קונקרטיות. לדוג' : פרדוקסלית: קידוש היעילות - עם השנים התפתחו בתוך ארגונים צורות שנחשבו כיעילות והתמסדו. למשל, לכולנו ברור שצריך להיות שקיפות, לקנות בזול ולא ביוקר - נוצרת תופעת המכרזים. החשיבה הארגונית הופכת לכל כך ממוסדת כך שהיא לא לוקחת את העבודה שמושקעת בהכנת המכרז ובעבודה שנדרשת לפי הכללים של המכרז. העלות הכספית לא משתווה לעלות המציאותית. זו שפה שלא שוקלת הכל, והיא לא מאפשרת לנו לקחת בחשבון דברים כלליים, כמו סבלנות של אנשים וכו'. וכך היא חודרת לכל האספקטים של החיים ומעצבת אותם. קשור לגופמן - התפקיד של ארגונים כמכוננים של זהות אישית - נדבר על סוג מסויים של ארגונים, מוסדות כוללניים/טוטאליטריים - בהקשר לזהות שלנו כבני אדם, סוציאליזציה. - גופמן מדבר על ארגונים כtotal institution - כמו וובר והטיפוס הטהור, גם גופמן חושב על ארגונים כשהוא מעמיד אותם על סקאלה. כל הארגונים הם כוללניים והם משפיעים באופן שונה על היבטים בחיים שלנו, אלו ארגונים שהזהות האישית שלנו מתעצבת בגללם. כל הארגונים שאנחנו נמצאים איתם במגע הם בעלי חוקים הם משפיעים על האופן שאנחנו מדברים ומתלבשים וכו'. כל הארגונים במידה כזו או אחרת כוללניים- יש כאלו שהמידה שלהם קטנה יותר ויש כאלו שהיא גדולה יותר. ארגונים כמו בתי כלא ובתי חולים של חולי נפש משתלטים על כל הזהות שלנו - אנחנו מפקידים את הזהות החוץ ארגונית שלנו אל מחוץ למוסד. לדוג' בצבא כשלוקחים ממך אפילו את מספר הזהות, נותנים לך בגדים ונעליים שרק אותם הארגון מאשר ללבוש. הרעיון הוא שהצבא כארגון כוללני מעוניין לשלוט בזהות שלנו- אנחנו מפרקים את האדם ויוצרים את החייל. המוסדות הכוללניים אלו מוסדות שמנסים להשתלט על כל הפנים של הזהות שלנו, הם מנסים לייצר בנו זהות חדשה. ככל שהארגון יותר מכוון לייצור של זהות יותר ייחודית וספציפית הוא משתמש באמצעים יותר כוללניים. תרבות ארגונית - נשמע כמשהו חוויתי - זה נוצר על מנת ליצור זהות "בקרבנו", זהות קשורה בהזדהות. הארגונים מנסים ליצור הזדהות הולכת וגוברת של היחיד עם הארגון כדי לשלוט בזהות של היחיד, לשלוט באופן שבו הוא מתנהג ולשלוט במאמץ שהיחיד מוכן להשקיע כדי לקדם את המעמד של הארגון. כדי לגרום לאנשים לעבוד קשה, ארגונים רוצים לגרום לנו לחשוב שאכפת להם מאיתנו, שאנחנו חלק מ"משפחה". הצבא ככור היתוך של החברה הישראלית. ארגונים כמכוננים של מערכות ממקדות - מוקד שבו משועתקות ומיוצרות זהויות ודפוסים של אי שוויון, מגדריים ואתניים- גזעיים. - הסוגיה הריבודית. התהליכים שמתחוללים בתוך הארגון משעתקים ויוצרים אי שוויון חברתי, מדובר על ריבוד כל הזמן. דיוויס ומור אומרים שריבוד הוא תוצאה של הקצאה של תגמולים שונים לאנשים בעלי כישורים שונים והשקיעו מאמץ שונה בהכשרה. אך בעצם, מי שנותן תגמולים היא לא החברה, אלא מי שנותן תגמולים הם המעסיקים והארגונים - וארגונים הם אלה שנותנים תגמולים דיפרנציאליים ומגדירים מהם הכישורים הנחוצים לתפקידים שונים ומה חשוב ומה לא, והם אלו שמסמנים את מקומנו- הארגון מגדיר מי הוא שראוי ומי לא ראוי. ז"א שהתהליך האמיתי של הקצאת התגמולים לא נעשה בחברה ערטילאית אלא בקונטקסט ספציפי של ארגונים.